עקורה (2010)

אחותי התאומה מוניקה ואני נולדנו וגדלנו בוילנה, עיר שהחליפה ידיים פעמים רבות, אך היתה פולנית במשך מרבית חיינו שם.   בגיל חמש נשלחנו לגן ילדים צרפתי.   אמנו האמינה שילדים יהודים חייבים לדעת שפות זרות, מפני ש"בהיותך יהודי לעולם אינך בטוח מה יאונה לך באחד הימים".   כאשר אבי החליף את מקום עבודתו ואנו יצאנו בעקבותיו אל מחוץ לעיר, הביאו לנו הורינו אוֹפֵּר צרפתייה, כדי שנוכל להמשיך לדבר צרפתית.   שנאנו את מדמואזל נינט ועשינו ככל יכולתנו להפוך את חייה לאומללים, אך היא נשארה עמנו כאשר בגיל תשע התחלנו ללמוד בגימנסיה.   אז בחרנו בגרמנית כשפה זרה (החלופה היתה צרפתית), משום שאמא אמרה שילד יהודי חייב להיות מוכן לכל אפשרות, ושפות הן כלי להתמודדות עם תנאים משתנים.     היינו בנות חמש-עשרה בערך כאשר אנגלית החלה להחליף את מקומה של הצרפתית כשפה בינלאומית, ועד מהרה היתה זו גברת ליפשיץ שבאה פעמיים בשבוע לדירתנו בעיר  ללמדנו אנגלית.    "ידיעת שפות עשויה להועיל לכן להסתדר בכל מקום שאתן עשויות למצוא בו את עצמכן בזמנים בלתי יציבים אלה," היתה תגובתה של אמי לתלונותינו בדבר עבודה רבה מדי.   היא צדקה לגבי חוסר הביטחון שבקיום היהודי, אך לרוע המזל לא צדקה לגבי כוח ההצלה הגלום בידיעת שפות.   אלא שייתכן שאני עושה עוול לתבונתה של אמי.   ידיעת שפות עזרה לי למצוא תעסוקה באיטליה, בעודי ממתינה לעלייה לארץ, ולאחר מכן אף הקלה על קליטתי בישראל.    באופן אירוני, עברית – השפה היחידה שעשויה היתה להשפיע באופן משמעותי על קליטתי בישראל ועל הקריירה שלי עם הגירתי – היתה מעבר לחזונה של אמי.

  בעת ההשתלטות הגרמנית על וילנה ביוני 1941 היינו, אמנו ואנחנו, בעיר, בעוד שאבא הוחזק על ידי הגרמנים במפעל שבניהולו, בוואקה.    כמה ימים לאחר מכן קיבלנו הודעה ממורתנו קריסטינה אדולף, שלפיה "אם יקרה הגרוע ביותר" נוכל לבוא אל החווה שלה באיגנָלינוֹ, מרחק של כשלושים קילומטר מוילנה.    זמן קצר לאחר מכן ניסינו, אמי, אחותי ואנוכי, לעזוב את העיר ולהצטרף לאבי בוואקה, אולם נתפסנו בפרברי העיר בידי המשטרה הליטאית והובּלנו היישר אל הגטו.   מרבית יהודי וילנה, אלה שלא נרצחו או גורשו, כבר היו שם.    הגטו שכן ברובע היהודי הישן, מבוך של סמטאות צרות ומתפתלות, שלאורכן בתים ישנים בני שתיים או שלוש קומות, חנויות וסדנות מלאכה קטנות שלא היו עוד בשימוש, וישיבות, תלמודי תורה ובתי כנסת לאין ספור.    נראה שאנו האחרונים שנכנסים לגטו.   אני עדין  יכולה לשמוע את הצליל מבשר הרעות של הפטיש הדופק מסמרים אל שער העץ המאולתר שסגר את רחובו הצר של הגטו מפני העולם החיצוני.   הרחוב היה מלא באנשים מבולבלים, מפוחדים, עם ילדים בוכים וצרורות מתפרקים שנקשרו בחופזה, אובדי עצות לגבי צעדם הבא.    נדחפנו על ידי ההמון לכניסה של בית ומצאנו עצמנו בחדר שכבר היה מלא מפה לפה.   מאוחר יותר נשכבתי על הרצפה בניסיון לישון, אך התעוררתי בכל עת שמישהו זז או הסתובב, ובכך הניע גל שחצה את ערמת הגופים הדחוסה על הרצפה.    אני זוכרת את התדהמה ואת חוסר האמונה בכך שאני נמצאת שם.    הרגשתי שכל זה חייב להיות טעות שערורייתית – עלינו רק לדבר עם מישהו, להסביר שאיננו מפה, איננו שייכים לפה, לא אנחנו!    אך ידעתי שהטעות היא במחשבות אלה.   לא היו מים, ולאחר כמה שעות הפכה הצחנה מבית השימוש היחיד בדירה לבלתי נסבלת.   בבוקר למחרת ראיתי גופה תלויה על פנס רחוב בחזית הבית וחשבתי שאני מזהה את פניו של האדם.   יום אחד מאוחר יותר שמעתי מערכת כריזה ציבורית המודיעה על גיוס לחוליות עבודה. החלטתי להתנדב מיד, אף כי אמא ומוניקה היססו.   עזבתי את הגטו עם כמה צעירים נוספים והובאתי על ידי שומרים לקסרקטין בפרברי העיר לעבודות ניקוי.   צחצחתי את המדרגות כאשר קצין גרמני צעיר, שהציג את עצמו ככומר צבאי, התקרב אלי והציע עזרה.   כאשר הוא חזר על הצעתו למחרת, החלטתי לקבלה.   מה היה לי להפסיד?   בלילה שכנעתי את אחותי להצטרף אלי.   ביום הבא ביקשתי מהקצין לא להחזירנו לגטו.    בתום העבודה הוא לקח אותנו לבית קטן במתחם הצבאי, שבו התקיימה מסיבה רועשת, ובילינו את שארית הלילה במחסן קטן בירכתי הבית.   עם עלות השחר הוא בא לקראתנו ועזבנו את המתחם יד ביד, כחברים.    השומרים הצדיעו והניחו לנו לצאת.  החלטנו ללכת לבית מזכירו של אבי, שגר באותו הפרבר עם אמו הזקנה.   הוא היה מסור מאוד לאבינו וקווינו  שיעזור לנו לעזוב את העיר.    כשכמעט הגענו נפרדנו מהקצין, שאיחל לנו הצלחה והתוודה בפנינו שהוא בטוח שלא ישוב הביתה מהחזית.   אני זוכרת אותו לפי תצלום קטן שנתן לי לפני לכתו:  איש צעיר מאוד, בלונדיני, על מגלשי סקי, צוחק, צעיף ארוך מסביב לצווארו מתבדר ברוח.

מר זילוֹנקוֹבסקי נתקף חרדה כשראה אותנו וסירב להכניסנו.   הוא סיפר לנו שגברת סבינה, שכנתו ומי שהיתה התופרת שלנו, הוצאה להורג לאלתר יום קודם לכן, בעקבות הלשנה שדיברה עם יהודי.  עם זאת הוא הסכים למסור לאבינו, שהיה בן ערובה במפעל והנחה מהנדסים גרמנים בתהליכי הייצור, לפגוש אותנו במקום מוסכם.    נפגשנו עם אבא, כפי שתואם, בקרחת יער ליד וואקה.   לא דיברנו הרבה.  היה ברור שאבא ידע שלא יראנו עוד לעולם.    אני יכולה להרגיש אפילו עכשיו את העצבות שאפפה את פגישתנו.    רק כשאמרנו לאבא שהשארנו את אמנו בגטו, הבנו כמה אשמה הרגשנו בשל  כך.   אמא שרדה הודות למשפחת אדולף, שסיפקה לה ניירות של זהות בדויה ואיש קשר בעיירה ליד וילנה, שבה חיתה כשהיא מתחזה לגויה, ועבדה כמלצרית בחדר אוכל לקצינים גרמנים.

קריסטינה לא היתה בבית כשהגענו. ישבנו שם וחיכינו לשובה, עייפות מכדי לדבר, מודאגות מכדי שיהיה לנו אכפת, אדישות לאפשרות שאנו עלולות להתגלות, תשושות מכדי לחשוב או לתכנן.  ואז ראינו אותה עם בתה הקטנה האניה, כשהן פוסעות לאורך השביל לעבר הבית.   לפתע היא הבחינה בנו.   מבלי להסס  לרגע, היא שמטה את ידה של הילדה והחלה לרוץ לקראתנו, זרועותיה פרושות ולא חלף  אלא רגע עד שחיבקה את שתינו.   הרגע הזה התארך לסאגה בת שלוש שנים וחצי של מאבק הרואי של אותה אישה יוצאת מן הכלל למען הישרדותם של שלושה צעירים שגזר דין מוות ריחף מעל לראשיהם (בשלב מסוים הצטרף אלינו למשך שנה שבוי מלחמה רוסי פצוע בשם ניקולאי, שברח מרכבת טרנספורט לגרמניה).  כל אחד מאתנו – אילו התגלה –  היה גורם  להוצאתה המיידית להורג [1].     בזמן שסביבנו נשרפו כפרים שלמים ומשפחות הוצאו להורג בחשד שהאכילו אדם שנמלט מידי הגרמנים, קריסטינה פשוט התעלמה מסכנת הרכילות, ההלשנה או הגילוי באקראי של נוכחותנו ונוכחותו של ניקולאי בחווה והפקידה עצמה בשלווה בידי האל מתוך ודאות פשוטה ובלתי ניתנת לערעור שהיא עושה את המוטל עליה.[2]

נטישת וילנה ופולין לאחר המלחמה לא היתה לגבי עניין של מה בכך.    נולדתי וגדלתי שם, בסביבה נוחה של המעמד הבינוני, דיברתי פולנית בבית, למדתי בבית ספר יוקרתי, הייתי בנבחרת הספורט ובמקהלה של בית הספר, שיחקתי בתיאטרון בית הספר.   חלקתי עם חברַותי לכיתה ועם מורַי את אהבתם לנוף ולספרות הפולניים, שאותם ראיתי כשלי, הערצתי את אותם הגיבורים ותיעבתי את אותם הנבלים, ביליתי עם בנות כיתתי לעתים קרובות בביתי ותרתי איתן את הארץ בסיורים מטעם בית הספר.    אינני זוכרת שהייתי מעורבת אישית באירוע אנטישמי כלשהו, וכאשר כמה מחברותי לכיתה לקחו חלק בהפגנה אנטי-יהודית, מנהלת בית הספר השעתה אותן והתקרית נשכחה.  גדלתי כלא-ציונית.    האסוציאציה היחידה שהיתה למילה "פלסטינה" לגבי היתה הסיסמה האנטישמית "יהודים, לכו לפלסטינה".    אף שבשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה נסחפה פולין במהירות לפשיזם, מה שגרם לנו חוסר נחת מסוים לגבי עתידנו שם, סירבנו לראות זאת כבעיה מיוחדת של היהודים.   בסוף 1939 הייתי אחת היהודים היחידים שהתקבלו לבית הספר לרפואה באוניברסיטת וילנה, וכאשר בעקבות הכבוש הסובייטי נסגרה אוניברסיטת וילנה, המשכתי, יחד עם חברי הפולנים, ללמוד בקורסים מחתרתיים למחצה, עד שגם אלה נסגרו בראשית 1941.   כאשר וילנה, אז בירת הרפובליקה הליטאית של ברית המועצות, נכבשה על ידי צבא גרמניה הנאצית, היתה זו אישה פולנייה, פטריוטית נלהבת וקתולית אדוקה, שסיכנה את חייה כדי להציל את אחותי, את אמי ואותי ממוות בטוח.

לאחר שחרור מהכיבוש הנאצי, כשוילנה הפכה לבירת ליטא, נראה טבעי שאחזור למולדתי פולין, כפי שעשתה רוב האוכלוסייה הפולנית המקומית, המשיך בלימודי האקדמיים ולחדש ככל האפשר את הרצף שנקטע על ידי המלחמה.   אלא שהדברים קרו אחרת.

עזיבת פולין לא היתה תולדה של תכנון, של החלטה שקולה, שקדמה לה התלבטות והערכת מצב.  היא גם לא היתה מונעת מתוך כמיהה להרפתקאות או לחיים טובים יותר במקום אחר.   אני זוכרת את הרגע המדויק שחתם את התקופה שבה חשתי תחושה מעורפלת של אי נוחות ושהביא אותי בסופו של דבר להחלטה לעזוב.   זה היה בוילנה, זמן קצר לאחר השחרור, בסוף יולי או בתחילת אוגוסט 1944.   הלכתי ברחובות שאמורים היו להיראות לי מוכרים, אך הכול נראה כה מוזר ולא אמיתי, יותר מכול עצם היותי שם.    הייתי נואשת לפגוש מישהו שהכרתי כדי להתחבר מחדש למציאות, לאשר את היותי חלק ממנה.   אז, פתאום, כאילו כתשובה לתפילה, יצאה מחנות אישה צעירה, בלונדינית, גבוהה ויפה, בדיוק כפי שזכרתי אותה ישובה בכיתה, בדיוק מולי, מצדו השני של המעבר – אנקה ט' – לא תלמידה מבריקה, אבל ספורטאית מצוינת, משעשעת, שותפה למעשי קונדס ומבקרת תכופה בביתנו.    "אנקה!" – קראתי.    וכעבור רגע, כשהבחינה בי,  קפאה על מקומה, עיניה נפחדות כאילו ראתה רוח רפאים, פיה פעור כמבקשת לזעוק לעזרה:  "את",  היא אמרה, "את בחיים?"    עמדנו שם והבטנו זו בזו זמן מה, זמן ארוך דיו כדי להבין שזה כל מה שהיה לה לומר.   הסתובבתי והלכתי משם לאטי.    היא לא קראה לי ולא באה בעקבותי.

כך הפכתי לחלק מההגירה הזו של après-guerre  – בורחת לא מפני פצצות האויב, פגזים, הוצאות להורג, הגליות ולקיחה בשבי, אלא מפני בני מולדתי, קורבנות כמוני של האויב המשותף שהובס, בורחת מפני חברי לכיתה, מורים ושכנים שלא רצו אותי עוד בקרבם.

בחודשים שלאחר פגישתי עם אנקה נותרו שתי משוכות שהיה עלי לעבור  לכדי שאוכל לעזוב את וילנה. אחת מהן היתה העובדה שגויסתי לצבא האדום.    מכיוון שהיה מחסור כה גדול במזון, הועסקתי זמנית כמלצרית בחדר אוכל לקצינים, העבודה שסיפקה תנאיי מחייה מינימליים על רקע אי-היציבות והרעה.    יום אחד, כשעזבתי את הבניין, התקרבו אלי שני שוטרים צבאיים, ביקשו את תעודת הזהות שלי, לקחו אותה ואמרו לי לבוא בעקבותיהם למפקדה.    שם נאמר לי שגויסתי  למודיעין המסכל של פרוסיה המזרחית כמתורגמנית, שזהו גיוס זמני המבוסס על תקנות חירום כלשהן, וצוויתי להתייצב לעבודה באותו הלילה.   במהלך השבועות הבאים ביליתי ימים בשינה בבית ולילות בחדרים קודרים וחשופים של מפקדת המודיעין המסכל, מתרגמת בחקירתם של חיילים גרמנים, מְפַגעים וחשודים אחרים. התייחסו אלי בהגינות ונתנו לי מזון לאכול ולקחת הביתה, זכות יתר לא קטנה באותם ימים, אבל העבודה עצמה היתה נוראה.   הרגשתי  דחייה ורחמים כאחד על אותם עלובים שנשבו בעודם  מסתתרים, מורעבים ומטורפים למחצה, ביערות, בבתים נטושים, באסמים ובערמות שחת.  לעתים קרובות הפחד בלבל אותם ולכן דיברו בצורה חסרת היגיון.    חלקם דיברו בדיאלקט שהתקשיתי להבינו.    בחדר תמיד היו אנשי צבא אחדים והיתה לי הרגשה שלפחות אחד מהם הבין גרמנית והוא עוקב אחר התרגום שלי, בוחן אותי.     גרועה  מכול הייתה נטות האסירים לפנות עזרתי, נסיון לעורר את רחמי בסיפורים על ילדיהם  ועל אמהותיהם.   התחננתי בפני הקצינים להרשות לי לעבוד במשרד, אך ללא הועיל.

בינתיים יצרתי קשר עם לובקה (לב), חברי מלפני המלחמה, רופא צעיר שפגשתי כמדריך בכיתת האנטומיה במהלך לימודי הרפואה שלי ב-1941-1939.  הוא חזר לוילנה אחרי אודיסיאת ההישרדות שלו.   חידשנו את חברותנו, וכמו צעירים רבים שייחלו לחברות יציבה באותם ימים מבלבלים ובלתי בטוחים, החלטנו להינשא.   ואז הוא לקח היוזמה לידיו.   חתונתנו היתה אירוע קצרצר וסתמי בלשכת הרשם של הרפובליקה הסובייטית הליטאית, שבה רשמה פקידה את השינוי בסטטוס שלנו בלי להרים את עיניה ולו פעם אחת מהניירות שעל שולחנה ופטרה אותנו בברכת מזל טוב כלאחר יד, כשהיא ממתינה בקוצר רוח להכניס את הזוג הבא.

מכיוון שלא ראיתי שום דרך לעזוב בהסכמה את עבודתי קורעת הנשמה, החלטתי לערוק.    בוקר אחד לא חזרתי הביתה לאחר יציאתי מהמשרד, אלא הלכתי לביתם של חברים, שם הסתתרתי במשך כמה שבועות, עד שחשבנו שאפשר להתחיל להתמודד עם המכשול השני בדרכנו לחירות.   כדי להתחיל במסע הבריחה שלנו היה עלינו לגייס מעט כסף.   לובקה הרוויח הרבה בפרקטיקה הרפואית שלו, אך כל הסכום היה ברובלים ובשטרות אדמדמים של מאה רובל, דמויי עיתון שנקראו "צֶ'רבוֹנְצי", שהיו חסרי תועלת מחוץ לאזור הכיבוש הסובייטי.    לכן נשלחתי לריגה, שבה היה באותה עת שער חליפין נוח יחסית, מצוידת בכתובת של חלפן מומלץ כדי להמיר את הצ'רבונצי בפלורינים זהב שנטבעו בהולנד ושימשו כמטבע בינלאומי בלתי רשמי.    כלי התחבורה היחיד באותו זמן היו רכבות צבאיות, שחלקן העלו מדי פעם נוסעים אזרחים, בתנאי שהם היו מלווים ב"קוֹמַנדירוֹבקָה", דהיינו בהוראת מסע למשימה רשמית.     כאן נעזרנו בחברּ של אחותי התאומה מוניקה, שבמערך נסיבות מוזר מונה לשר הדלק של הרפובליקה הליטאית.     נשלחתי לריגה לבירור החידושים בתחום כריית הכבול, משימה שכללה פגישה עם שר הדלק הלטבי.    ה"קומנדירובקה" היתה המסמך היחיד שלי, לאחר שתעודת הזהות שלי נלקחה על ידי אנשי המודיעין המסכל.     הכסף הוצמד   לגופי, מתחת  לסוודר מגושם ולמעיל מעור כבשים.    הרגשתי כמו שמיכת פוך: מרופדת, שמנמנה, רכה למגע וקלה להתלקח. העונש על המרת כספים בלתי חוקית היה הוצאה להורג.

כעבור יומיים של המתנה בתחנת הרכבת ואחרי שכמה מפקדי רכבות סירבו להתיר לי את העלייה על רכבותיהם, "הפוליטְרוּק" (מפקד פוליטי, הסמכות העליונה ביחידה) של שיירה הרשה להעלות אותי על הרכבת שלו, ולאחר מסע ארוך עם תחנות ועיכובים הגענו ליעדנו.    ריגה היא עיר הַנזֶאָטית עתיקה ויפה, שסבלה מהפצצה מסיבית וחלק ניכר ממנה, בכלל זה הגשרים, נהרס.    בהמשך נדודיינו ראיתי הרס רב, אולם זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסות עצומות של ברזל כבד שצורתן מעוותת, כמו פסל ענק מופשט שנוצר בידי אמן משוגע.    אני זוכרת אפילו רגשות אשמה על הנאתי מהדרמה הרומנטית המשובחת של המַראֶה.    היתה לי מפה של העיר, מצאתי את החלפן, ערכתי את עסקת החליפין כפי שהורו לי ונשארתי במקום רק למשך הזמן הנחוץ כדי להסתיר את המטבעות על גופי.  ואז פניתי לראות את שר הדלק, שללא חתימתו לא יכולתי לקחת רכבת חזרה הביתה.   הפגישה היתה פארסה, אבל הוא חיבב אותי ולא נראה מוטרד מבורותי בעניינים מקצועיים, שנראה שהוא עצמו רק מראה בהם עניין מועט ביותר.   לאחר מכן מיהרתי אל תחנת הרכבת.   המטבעות היו כבדים וקשים והרגשתי פחות נוח איתם מאשר כשהייתי מכוסה בשטרות.     כאשר מפקד רכבת הסכים להרשות לי לעלות על הרכבת שלו כעבור שעות רבות בתחנה, הייתי רעבה ועייפה ושמחתי לצאת לדרך,  אף שהיה עלי להמשיך במסע חשופה לקור נורא כשאני יושבת בחוץ, על המשטח הקטן מעל לחיבור בין שני קרונות.    לאחר שעה או יותר – לא היה לי שעון – הרכבת עצרה בשדה פתוח.     היום  נטה לערוב.   כעבור זמן מה בא הקצין שהרשה לי לעלות על הרכבת והזמין אותי להיכנס ולשתות תה חם.

בתוך קרון המשא הגדול היו שתי שורות של דרגשים דו-קומתיים ותנור בוער באמצע ועליו קומקום גדול שמישהו מזג ממנו תה בשבילי.   ההרגשה היתה נפלאה.   לא דיברנו, והייתי אסירת תודה גם על כך. מאוחר יותר הודיע המפקד של הרכבת שהיא עלולים להיתקע שם למשך כמה שעות, שהוא הולך לסרוק את הרכבת ושמותר לי לישון על הדרגש שלו עד שישוב.    הוא הצביע על דרגש ועזב.   נרדמתי מיד.    חלמתי שהמטבעות בכיסים הפנימיים של חולצתי השתחררו והתפזרו סביבי במטר זהב כשהתעוררתי.    מישהו דחף אותי לצד הדרגש כדי לפנות מקום לעצמו.    זינקתי בבהלה, הוא החזיק בזרועי וניסה למשוך אותי בכוח למטה.   נאבקנו לרגע, משכתי בחוזקה כדי לנער אותו, נחושה לאסוף את המטבעות הפזורים.    הוא נשען קדימה כדי לתפוס אותי ואחז במכפלת מעילי.    בו ברגע הגיע המפקד אל הקרון וכהרף עין השתררה דממה.   מן הסתם נראיתי משוגעת, זוחלת על הרצפה ומחפשת את המטבעות הפזורים שאיש מלבדי לא יכול היה לראותם.   הם הרימו אותי מהרצפה, הקצין נתן לי מעט וודקה מהבקבוק שלו, וכאשר התאוששתי לאטי, קרן אור ראשונה  החלה להופיע  לאטה מבעד הצוהר שבתקרת הקרון.    עד מהרה נכנסה הרכבת לתחנת וילנה.   איש לא פצה פה. חשתי סחוטה ונפחדת ממה שעוד עמד בפני –  לחזור בשלום הביתה מהתחנה.    האלימות השתוללה ברחובות וילנה, ודירתנו היתה רחוקה מהתחנה.    יש לשאר שנראיתי מפוחדת וחסרת ישעה  וכנראה נגעתי ללבו של הקצין שכאילו קרא את מחשבותי.    הוא אמר שישלח חייל ללוותני הביתה.   כך הגיעו בשלום כל מטבעות הזהב ההולנדיות שהיו בכיסי חולצתי רק כדי שיוכלו לעזוב שוב את הבית, הפעם לתמיד.

אינני יכולה להיזכר בנסיבות המדויקות של יציאתנו מהעיר.    אולם אני זוכרת את נדודינו  בנופים שוממים  של מה שהיה פעם פולין – פליטים מעברנו, לא בטוחים ביעדנו, מונעים בידי דחף בלתי ניתן לכיבוש להמשיך הלאה, הרחק משם.    כמובן שלא היתה תחבורה רגילה, ונסענו בטרמפים כל הדרך לוורשה. זה תמיד נעשה באותה דרך.    הייתי עוצרת משאית של הצבא האדום, הנהג היה שואל מה יש לי להציע בתמורה לנסיעה.   כוונתו היתה ברורה, אבל בדיוק אז היה לובקה מגיח ומעלה הצעה שלא היה ניתן לסרב לה:  "סאלבַרסאן", התרופה הטרום-אנטיביוטית היחידה נגד מחלות מין שהיו נפוצות בקרב חיילי הצבא האדום, שלובקה הכין בתבונה מלאי ממנה בתרמילו.    העסקה עבדה ללא דופי.

וורשה היתה רק ערמת הריסות.    לא היה אפשר למצוא שם מקום לינה.    מישהו שבא לפגוש אותנו אמר לנו שהוא ראה את אחיו של לובקה בביאליסטוק, ולובקה שב צפונה לחפש אותו.   לי יעצו לחפש מגורים בגדה השנייה של הוויסלה (ויסטוּלָה), שניזוקה פחות מההפצצות.   לא נותרו גשרים, הקרח על הנהר החל  זה עתה להפשיר, ואני חציתי את הוויסלה בקפיצה מגוש קרח אחד למשנהו. בשנים האחרונות סיפרו לי אנשים אחדים שהם פגשו אותי בוורשה, אך איני יכולה לזכור דבר לגבי שהותי שם פרט לחציית הנהר.     לובקה לא מצא את אחיו ועם שובו נסענו ללודז', שם יצרנו קשר ראשון עם אנשי "הבריחה".    זה היה שם של המבצע הסודי שיזמו  פרטיזנים לשעבר וניצולי גטו וילנה במטרה לעזור ליהודים ניצולים לצאת מליטא ולהגיע לנקודות איסוף להגירה לפלסטינה.   בהמשך הוחלף שם המבצע ב"מוסד לעלייה ב'"  שהיה אחראי על ארגון עליה בלתי חוקית, 1946-1939.     בלודז' ראינו את הניצולים הראשונים של מחנות ריכוז, צוֹעדים בדרכם חזרה מזרחה בחיפוש אחר משפחותיהם.     הם היו נוראים למראה, מטונפים, לבושי בלויים ורעבים, ראשיהם מגולחים ועיניהם שקועות וחלולות.   הם סיפרו לנו סיפורים מסמרי שיער על ההשפלה והאכזריות שהם סבלו מידי החיילים הסובייטים בדרכם חזרה מן המחנות.    כל ניצול תויג אוטומטית כמשתף פעולה עם הגרמנים.    התעללו בהם, הכו ואנסו אותם.    אחת מהם היתה חברת כיתה שלי, ש' ל', שנישאה  לחברהּ בוילנה בראשית המלחמה, שרדה כמה מחנות עבודה והיתה כעת בדרכה לוילנה בחיפוש אחר בעלה.   ניסינו להניא אותה מכך, כיוון שהגיעו אלינו שמועות שבעלה, ששרד הודות להצטרפותו  לצבא האדום, כבר הקים  משפחה חדשה.   אך היא היתה נחושה בדעתה ללכת.

עם בואה לישראל, כשתים-עשרה שנה מאוחר יותר, בשיחה שנמשכה כל הלילה במטבחי בירושלים, היא סיפרה לי על הזוועה במחנות ואיך התקווה לשוב לבעלה הביאה אותה  לדאוג לבריאותה ולמראה (אף שהיתה רעבה, היא השתמשה במנת המרגרינה העלובה שלה כבקרם פנים)  ולאחר השחרור, לעמוד בקשיים הנוראים של המסע בחזרה לוילנה.   היא סיפרה לי כיצד בוילנה – חסרת בית, עוטה סמרטוטים, חשה דחויה ואומללה בתכלית – כשהתברר שהשמועות לגבי משפחתו החדשה של בעלה  נכונות, היא שוטטה חסרת מטרה ברחובות המוכרים כשעובר אורח עורר את תשומת לבה.    הייתכן שזהו פימָה, חבר טוב של אחיה, חסיד של אספרנטו כמותו ומבקר תכופות  בביתם?    מצבה הביא אותה למודעות עצמית קיצונית, אולם היא היתה נואשת.   היא קראה בשמו, ובראותה שאין הוא מזהה אותה, התגברה על מבוכה  ואמרה לו מי היא.    מזועזע, אך שמח לראותה בחיים, הוא לקח אותה הביתה למשפחתו, שם לראשונה לאחר שנים היא התמוטטה.   משפחתו של פימה דאגה לה, וכאשר התאוששה די הצורך לפגוש אנשים, הזמינה את הניצולים הבודדים מיהודי וילנה, ומאז ואילך לא היתה עוד לבדה.  כעבור זמן מה פגשה יהודי רוסי, איש בכיר במערכת הכלכלית הליטאית, הם התאהבו והתחתנו.  הם נשארו בוילנה עד לשנות החמישים, אז היגרו עם בתם לישראל.    הם החליטו לעזוב את ברית המועצות אחרי שש' ל' פוטרה בפעם השנייה ממשרת פקידות במנהל המקומי.    בשני המקרים הסיבה הרשמית היתה שדווח עליה כעל ניצולת מחנה נאצי ולכן כחשודה בשיתוף פעולה עם הנאצים.    כאשר התברר לבעלה שגם הוא עלול להיחשב בלתי ראוי לאמון עקב קשריו עם חשודה, הם החליטו לעזוב.

*

אנשי "הבריחה" בלודז' יעצו לנו ללכת מזרחה, ללובלין, שהייתה אז מקום מושבה של הממשלה הפולנית הזמנית ונקודת המעבר העיקרית ליהודים שבאים ממזרח אירופה, מרוסיה וממרכז אסיה.  משהייתנו שם אני זוכרת בעיקר את ביקורנו במחנה ההשמדה מיידנק, שבו נרצחו מיליון יהודים, רבים מהם מוילנה.   הוא שוחרר בסתיו 1944 וזה לא כבר נפתח לקהל.    בעבור מבקרים ללא התנסות אישית בחיים תחת הנאצים, הררי הנעליים של הקורבנות במתחם המחנה הם שמביאים אותם לחוש במוחש את הממד האישי, הפרטי של הטרגדיה הבלתי ניתנת לביטוי שעד אז הייתה ידועה להם רק במונחים סטטיסטיים.    אלא שאת עיני שלי מיידנק פקח בכיוון ההפוך.   הכרתי, כמובן, את פרטי הסבל הנורא, הרעב, ההשפלה והמוות בגטו, בזיכרוני קול מכונות הירייה ביער פונארי, ריח הכפרים השרופים ועדויות על העינויים וייסורים של חברים ומכרים.   עם זאת, במיידנק התוודעתי לראשונה לממדים הבלתי נתפשים של האסון, להיקפו הכלל יבשתי, לאופיו השיטתי ובלתי אנושי.

היינו אז חלק מעשרה מיליון עקורים,  שהציפו את אירופה בתקופה  ההיא.    היו פולנים שנדחפו מערבה בידי הרוסים;  עובדי כפייה פולנים, אוקראינים, סלובקים, סלובנים, קרואטים, צ'כים, רומנים, הונגרים ויהודים ששוחררו מהמפעלים, החוות ומחנות העבודה הנאציים, כשהם מנסים להגיע לעריהם ולכפריהם;   ניצולי מחנות העבודה וההשמדה היהודים, שלא היה להם לאן ללכת ושחיפשו אחר אחיהם היהודים, כשהמולדת היהודית היא, במילים של אלי ויזל, יהודים אחרים;  יהודים ששבו מרוסיה וממרכז אסיה (בעיקר טשקנט), שאליהם נמלטו מחילות הנאצים המתקדמים;   ולבסוף, פליטים ממזרח פולין (שכבר היתה אז הרפובליקה הליטאית של ברית המועצות)    כמונו, המבקשים דרכים לצאת מאזור הכיבוש הסובייטי ולנוע מערבה.     אך הגבולות נחסמו ושמועות סיפרו על קבוצות ועל יחידים שנלכדו במהלך ניסיון לחצותם והוגלו לבתי כלא ולמחנות בסיביר ובקזחסטן. אחדים אמרו שקל יותר לחצות את הגבול במערב, אחרים יעצו לנו ללכת מזרחה וקבוצה שלישית טענה שניסיון בריחה הוא חסר תוחלת.

החלטנו לנסות את מזלנו בגבול הדרום-מזרחי של פולין עם רומניה (כיום חלק מאוקראינה),   שבו הבלבול אמור היה להיות הגדול ביותר והסיכויים לחצות נראו הטובים ביותר.   הדרכים היו עמוסות בפליטים ובשבים מכל הסוגים.     שוב נסענו  טרמפים רוב הדרך.     "סאלבַרסאן" ורובלים שימשו אמצעי תשלום לסירוגין, ובמקרים קשים במיוחד נאלצנו להיפרד ממטבע זהב שהיה לנו מן המוכן, בעוד ששאר הצרור היה חבוי צמוד לגופנו.     היינו אז קבוצה של ארבעה: אי שם לאורך הדרך הצטרפו אלינו חברינו הוותיקים סולקה (ד"ר שאול גורפינקל) ואשתו אמה.    פקיד רכבת מסביר פנים בקרבת הגבול קיבל צרור של רובלים (הוא לא ספר אותם) ובתמורה לכך התיר לנו לעלות על רכבת משא לסָטוּמָרֶה, עיירה בצד הרומני.   הרכבת לא עצרה ולמעשה בטרם הגיענו לסטומרה לא היינו מודעים לכך שחצינו את הגבול.    מאוחר יותר התברר שהיינו בני מזל להגיע אל הגבול בדיוק באחד הימים הספורים שבהם הפיקוח על מעבר הגבול הוסר זמנית כדי להתיר לרומנים, לבולגרים וליוונים השבים מהמחנות בפולין לחצות לרומניה.    בסטומרה קנינו לראשונה בגדים להחלפה, כל אחד מאתנו בתורו, על מנת שלא לעורר חשד, ועלינו על רכבת משא נוספת לבוקרשט.    כשהגענו לשם, הלכנו מיד לראות איש קשר של "הבריחה", שהפנה אותנו ל"קיבוץ", קבוצת אנשים בשלבי מעבר לפלסטינה.    כולם בקהילה דיברו הונגרית ואיש מהם לא היה ידידותי לאורחים פולנים לא קרואים.    אך העובדה ששני אנשים בקבוצתנו היו רופאים היתה לנו לעזר, וכאשר גם אֶמה וגם אני הפתענו אותם והסכמנו לעשות את העבודות המלוכלכות במשק הבית המשותף, התקבלנו גם אם באי-רצון.    השבועות בבוקרשט נתנו לי הזדמנות לנצל את השעות המועטות שנותרו לי לאחר הכביסה והבישול לקבוצה – לרפא את ברכי, שנפגעו פגיעה חמורה כתוצאה מזחילה בשלג עמוק בשעה שהסתתרתי ביער מפני הפרטיזנים הפולנים.

אבא קובנר, המשורר הצעיר ולוחם גטו וילנה ולאחר מכן מנהיג הפרטיזנים, וגביק סֶדליס, צייר מוכשר וזייפן-על של דרכונים ותעודות זהות, שנהיה בהמשך גם הוא לפרטיזן, שניהם בין המארגנים של תנועת "הבריחה", היו אף הם בבוקרשט.    את שניהם הכרנו בוילנה שלפני המלחמה ולאחר שנפגשנו בבוקרשט, נהגנו להיפגש בבתי קפה מקומיים, להחליף זיכרונות ולתכנן תוכניות בעודנו אוכלים "מָמָליגָה" (עוגת קמח תירס חסרת טעם) ושותים בירה רומנית תפלה.    אני זוכרת היטב את השכנוע העמוק של אבא קובנר שאפילו לאחר המלחמה יהודים לא יהיו בטוחים באירופה, ואני יכולה להיזכר בחוסר הנוחות שלי למשמע הרמזים האפלים שלו ושל גביק לגבי תוכניתם לנקום את נקמת היהודים בפעולת חבלה נגד האוכלוסייה הגרמנית.   היתה לי חיבה אמיתית לגביק וראיתי אותו לעתים קרובות לאחר מכן, כאשר ביקרתי בניו יורק, ששם הוא הפך לאדריכל ידוע.    הוא אהב להיזכר בעבר וכל פעם שהוא התייחס לנושא תוכנית הנקמה, נקלעתי למבוכה מסוימת כפי שהרגשתי שנים רבות קודם לכן כששמעתי על כך לראשונה בבית קפה בבוקרשט.   נושא נוסף שהוזכר לעתים קרובות בשיחותינו היה הניסיון להעניק  פשר לשואה.     אבא קובנר ופמלייתו גרסו בלהט שהתקבצות היהודים בפלסטינה וייסוד המדינה היהודית ייצקו משמעות לכל המוות והסבל של יהדות אירופה.    "היטלר עשה למען הציונות יותר מכל אדם מאז הרצל," היתה המנטרה הקבועה שלהם.   סירבתי לקבל זאת.    הגבתי בצורה דומה מכאן ואילך בכל עת שהרגשתי שהשואה נוצלה בצורה מניפולטיבית לקידום מטרות פוליטיות או כלכליות.

בנקודה מסוימת הוצעו לנו "צרטיפיקטים" והזדמנות להפליג לפלסטינה מנמל הים השחור הרומני של קונסטנצה, אך ויתרנו עליהם למען החולים והנשים ההרות והחלטנו ללכת לאיטליה, הידועה בסובלנותה ובגישתה הידידותית לפליטים יהודים, כדי לנסות להגיע משם.    במהלך מה שנראה כרצף אינסופי של ימים ולילות בתחנות רכבת וברכבות משא, היינו חלק מהזרם התופח, המסיבי והכאוטי של האנושות שנהר לערים ולכפרים בדרום אירופה או מהם.    היו אנשים בודדים ומשפחות שניסו לחזור לבתיהם, אחרים עזבו אותם בחיפוש אחר התחלה חדשה, אחדים חיפשו קרובים אבודים, אחרים חיפשו מקום להתיישב בו לאחר שלא קיבלו אישור להתיישב ביעד הראשוני שלהם או מצאו שהוא הרוס.     נראה שכל אחד דבר בשפה שונה.    למרבה המזל, האזורים שדרכם הלכנו שוחררו רק לאחרונה מצבאות הכיבוש הגרמני והגבולות היו עדיין מטושטשים.   העמדנו פנים שאיננו מבינים מה החיילים הסובייטים אומרים לנו וענינו להם בג'יבריש כשאנו מתחזים לסלובקים, סלובנים, קרואטים או יוונים.    גביק היה טוב במיוחד בהמצאת "דיאלקטים מקומיים" בלתי מזוהים.

למזלנו, איש לא נראה מעוניין במה שאמרנו.    כל מה שהחיילים הרוסים רצו היו שעונינו וחפצי הערך שלנו –  מה שאנחנו רצינו היה שירשו לנו להמשיך בדרכנו.   לעתים קרובות היה עלינו להמתין במשך ימים בתחנת רכבת ואז להיאבק בשביל  הזדמנות לטפס על גג של קרון רכבת או על כל קרון פתוח שהועמסו עליו תפוחי אדמה או תבואה.    בלילה קר במיוחד, בעודנו קופאים על הרציף, גילה אחד מאתנו כמה לולי ארנבים נטושים מלאים בקש ומוגנים בקרשי עץ מפני הרוח הקפואה. הסתופפנו בהם זמן מה, עד שהצחנה שילחה אותנו בחזרה אל הקור.    פעם אחת, כשרכבנו על מטען של תירס ונאבקנו להישאר יציבים על גבי המסה הנעה של תבואה זהובה, שמענו צליל של אקורדיון וקולות גבריים מפזמים שירים רוסיים עגמומיים.   עם רדת הערב יכולנו לראות קבוצת חיילים, כנראה אנשי הביטחון של הרכבת, יושבים סביב מדורה במרכז הקרון, שרים, מלווים ב"הארמושקה" (אקורדיון).     לפתע, דווקא כשהתחלתי לחוש שמץ סימפטיה כלפיהם – אומללים שכמותם, בודדים ועקורים מבתיהם וממשפחותיהם, כמעט כמונו – קמו אחדים מהם, נטלו את רוביהם והחלו לנוע דרך קרונות המשא הצפופים.     כשהם נעים בקרב הנוסעים, המותשים מהניסיון להחזיק מעמד על התירס, שלא חשדו בדבר, הם לקחו בשקט את השעונים, הכסף, הטבעת או השרשרת של הנוסעים, כל דבר בעל ערך.    כעבור זמן מה שבו החיילים אל האש, מחליקים ברכּוּת לתפקיד הבדרנים, בזמן שחבריהם פנו להשלים את המלאכה בחלקים אחרים של הרכבת.   אף שהתפאורה היתה שונה, ההתרחשות עוררה את זיכרוני.    השילוב של הנוסטלגיה של שיריהם עם האכזריות בה שדדו  חפציהם הדלים של אנשים חסרי ישע, חסרי בית וחסרי כל הביאני להיזכר בסנטימנטליות דוחה של החיילים הגרמנים למראה ילדתה הקטנה של מצילתנו, קריסטינה, ימים אחדים או לעתים שעות אחדות לאחר שהם שרפו למוות ילדות דומות יחד עם הוריהן ושכניהן בחשד שהאכילו נמלט.

הרכבות נעו באטיות ועצרו לעתים קרובות בשדות פתוחים, לפעמים למשך שעות.   היינו קופצים מחוץ למצבורי התירס כדי לחלץ את עצמותינו ולהיענות לצרכי הטבע.    במקומות אחדים היו עדיין כתמי שלג, שבהם השתמשנו כדי לרחוץ את עצמנו.     אכלנו תירס לא מבושל, ולעתים, כשהרכבת עצרה בקרבת כפר או תחנה, היה אפשר לקנות מעט לחם, תפוחי אדמה או גבינה יבשה.    לאחר החלפת רכבות, נופים, שפות ועמיתים למסע במשך פרק זמן שנדמה אין סופי,  הגענו לבסוף לגראץ שבאוסטריה, תחנתנו האחרונה באזור הכיבוש הסובייטי.     שם שוב בא לעזרתנו ארגון "הבריחה" המבולגן  למראית עין, אך היעיל למעשה.

שליח הארגון לקח אותנו למלון  (מלון וייצר?) שבו שהו כבר כמה יהודים כמונו,שניסו לעשות את דרכם לאיטליה.    הועמדנו אז בפני ברירה:  יכולנו לנסות לחצות מאזור הכיבוש הסובייטי לאזור הבריטי באחד הלילות הבאים, אף שהחצייה הייתה מסוכנת וכרוכה במאמץ גופני ניכר.   אך יכולנו גם לחכות מכיוון שהיה ידוע  שגראץ  תצורף בקרוב לאזור הכיבוש הבריטי ואז לעבור לאיטליה ללא סכנה.     גראץ היא עיר ימיבינימית יפה השוכנת בעמק ירוק בהרי האלפים והמלון היה נוח במידה סבירה.    היינו עיפים ונמשכנו להשאר שם ולנוח.   אך הינו קצרי רוח להשאיר מאחורנו את האזור הסובייטי ואת הצבא האדום והחלטנו לנסות את מזלנו בחצייה מוקדמת ככל האפשר.

ערב אחד נאמר לששה מאתנו להשאיר מאחורנו את כל רכושנו ולעלות על מכונית רעועה  שהובילה אותנו לאזור הגבול.    אחרי הליכה של כשעתים בעלטה גמורה המדריך המקומי הורה לנו לעצור, לוודא שאיננו נושאים מטען כלשהו ושאין לנו מסמכים אישיים כדי שנוכל לנוע בחופשיות, לזחול או לרוץ במקרה הצורך ולהתחזות לאיכרים איטלקיים אם נתפס.     היה לנו קשה להפרד מתעודת הסמכה של לובקה אז קרענו אותה לחתיכות קטנות ושמנו אותן בנעלינו.     נאמר לנו לשכב על הבטן, לשמור על שקט ולהמתין לסימן מהמדריך.     תחילה חשתי בחרדה המוכרת:  במשך שנים היו ניירות זהוי כלשהם תנאי הכרחי (אף כי לא מספיק) להשרדות.     אך כעבור זמן מה חשתי שהיפטרות מכל סימן זהוי היא גם התנסות משחררת, רגע בלתי חוזר של ניתוק הקשרים עם העבר הבוגדני שמבחינתנו לא היה לו כל עתיד.    היה זה רגע נפלא ויוצא דופן – לשכב כך בבוץ בחשכה הסמיכה של לילה נטול ירח, בנשימה עצורה, ללא רכוש, ללא עבר וללא זהות, להיות חסרי בית, חסרי שם ורק מעט מזל מפריד בינינו לבין עולם חדש וחיים חדשים.

החיים החדשים התחילו בסככה בבסיס הבריגדה היהודית בטרוויסיו שבצפון איטליה, ליד נקודת המפגש בין הגבולות של איטליה, שוויץ ויוגוסלביה.    הגישו לנו שם ארוחה ובה מצאתי ליד הצלחת את טבלת השוקולד הראשונה שראיתי זה שש שנים.    הייתה זו רק טבלה זעירה של קאדברי, אבל היא נותרה בזכרוני ביתר בהירות מאשר ארוחות גורמה  רבות שאכלתי מאז.    זה היה זמן קצר בלבד לאחר שהבריגדה עברה לצפון איטליה ואנו היינו בין היהודים הראשונים שהם פגשו.   הם היו נרגשים מהפגישה כמעט כמונו.     כל מה שהיה לנו לומר היה חדש להם.    רק מאוחר יותר הם פגשו בשבים ממחנות עבודה והשמדה.    יומיים לאחר מכן נסענו במשאית, באדיבות הוד מלכותו (היה זה עדין ג'ורג' השישי) לתחנת הרכבת ולקחנו רכבת לרומא.

קיץ 1945.  רומא הייתה עניה, רעבה,  מצולקת מהמלחמה אך ידידותית ולמרות כל יפה.  חמשת החודשים שבהם שהיתי שם היו בין הימים היפים בחיי.    לובקה קבל עבודה בבית החולים הצבאי הבריטי, אני הלכתי לעבוד ב- AJDC – UNRRA ׁ-  (ג'וינט – הועד האמריקאי לענייני חלוקה – סוכנות האו"ם לסעד ולשקום) כעובדת סוציאלית בלתי רשמית במחנה העקורים הענקי החדש בצ'ינצ'יטה שברומה.    הם לא היו אמורים להעסיק פליטים אך ידיעת שפות הפכה אותי למועמדת רצויה.    רבי פוטשניק, רבה של חייל המתנדבים של יהודי דרום-אפריקה, שמשפחתו באה מוילנה, לקח אותי תחת חסותו ואני במסווה של קצינה בחיל.    הפגישה עם היהודים העקורים ועם נצולי מחנות היתה תגלית בעבורי.    התידדתי עם אדם זקן שלימד אותי יידיש והייתי מופתעת מהקלות שבה הצלחתי לתקשר עם אנשים שעמם היה לי עכשיו גורל משותף אף שלא היה לנו עבר דומה.

שמחתי עקב האפשרות לעבור מתפקיד של מקבלת אזרה לזה של מושיטה אזרה וכך יכולתי לפעול, ליזום, להפעיל שקול דעת, להיות בעלת סמכות כלשהי עם הסמל האולטימטיבי שלה – מדים.  הופתעתי והתרשמתי מהחיוניות ומהיזמות של אנשים במחנה.    AJDC ו- UNRRA רק  החלו בפעולתן ועדין לא פתרו את שאלות מסגרות פעילותן המשותפת ולא סיגלו אותן למצב.  אך צרכי תושבי המחנה סופקו והעזרה הנחוצה תוכננה  ואורגנה בעקר הודות ליוזמה של תושבי המחנה עצמם.    על אף הדמורליזציה, חיוניותם ונחישותם לשקם את שברי חייהם היו מרשימות,  אף שלעתים קרובות אף מפחידות בעוצמתן ובהתעלמותן משקולי החוק והמוסר.

הייתי המומה מיופייה של רומא ומהאלגנטיות של הנשים הרומאיות על אף המחסור והעוני של אותם ימים.  הרגשתי לראשונה שיש משהו מעבר למלחמה, לגרמנים, לרוסים ולבריחה.  ברומא טעמתי לראשונה את טעם  העולם הגדול.    בזמני החופשי שוטטתי ברחובות העיר, התבוננתי בכנסיות, במזרקות , במוזאונים.    היה לי ג'יפ ולעתים יצאתי בשעות אחר צהרים  לחופי אוסטיה או סנטה מרינלה,  לפעמים נסעתי עם לובקה לערים אחרות דרך הנופים הנהדרים של אומבריה וטוסקנה.    ראיתי בתיאטרון הפתוח  טרמה די קרקאלה את ההפקה האדירה של אאידה , עם פילים חיים על הבמה ועם הקהל כה שונה מקהלי התיאטרון השקטים, הממושמעים והמאופקים בפולין.

כאשר אני חושבת בהם כעת, אותם חודשים שטופי שמש, נטולי דאגה ברומא, כה מנוגדים לרקע הטרגי של השנים הקודמות ושל הזמנים הקשים שעוד היו לפני, קשה לי לצרפם לאותו מהלך חיים.   כמו באפיזודה לימינלית שמפרידה שני שלבים בחייו של אדם,  השונים זה מזה באופן קיצוני,  כך נעתי בעת ובעונה אחת בכמה מישורים שלא התיישבו זה עם זה.    הייתי גם פליטה וגם תיירת, עקורה מביתי וגם תושבת וילה מפוארת, לובשת  מדים של הצבא הבריטי ועובדת במחנה פליטים  ברומא מטעם ארגוני רווחה אמריקאיים .    את ביתנו היפה בוויה פאריולי  חלקנו עם גולה רוסיה מבוגרת שכולם  כינו אותה "פרינצ'יפסה".     היא הייתה גברת עשירה, אקסצנטרית, דומה לסוס גזעי, שאהבה לבוש ותכשיטים דרמטיים,   קצת מבולבלת ושיכורה  לעתים מזומנות,  אך מסבירה פנים וידידותית.    עם קרה שהגעתי הביתה  כשמאהבה האיטלקי הצעיר ביקר אותה, ה"קמריירה" המסורה שלה הייתה מצמידה את  אצבעה לפיה  ולוחשת:  "ששש…   פרינצ'יפסה  פה ל'אמורה".

אהבתי כל זאת.    טבעם החולף והבלתי יציב  של חיי ברומא לא הטריד אותי ורציתי להמשיך בהם עד אינסוף.   גם לא הייתי להוטה לנסוע לפלסטינה, אדישה כפי שהייתי למסורת היהודית או לסנטימנטים ציוניים.    חשתי חרדה מפני החיים בחברה שבה כולם יהודים וניסיתי להאריך את האינטרלוד הרומאי שלנו ככל שיכולתי.    אך לובקה, חבר לשעבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ומעשי לאין ארוך ממני, היה קצר רוח לעזוב.     כאשר גיליתי שאני בהריון נראה שזה אכן הזמן לנסוע.    לובקה עשה את ההכנות ההכרחיות ביעילות השקטה האופיינית לו, ונקבע שנפליג בספינה הבאה שתצא לפלסטינה.    היה עלינו לצאת לדרך בארבעה בנובמבר.    לקחנו רכבת לבארי ושם קיומנו כפרטים שרק החל בא אל קצו הפתאומי.    בערב נלקחנו במשאיות עם מאות עולים אחרים לתחנה ורכבת מיוחדת הביאה  אותנו לטארנטו.    אף על פי שטארנטו נמצאת רק מאה קילומטר מבארי, בלינו את כל הלילה ברכבת.     במובן מסוים זה היה גרוע יותר מאשר טלטולי המסע הארוך שלנו במשאיות וברכבות משא מוילנה דרך וורשא,  בוקרשט, ולרוחב הבלקאנים,  לגראץ.     שם היינו בסכנה אך חופשיים.     כאן הינו נעולים בפנים , דחוסים בתאי רכבת עמוסים לעייפה בהמון אנשים נרגשים ורועשים, מבקשים לדעת מה מתרחש ואיש אינו טורח לספר להם  דבר.      זו הייתה חוויה חדשה ומקוממת.    הייתה לי תחושה חזקה של אובדן שליטה ושל חוסר אונים משפיל.    בבוקר הורדנו מהרכבת והובלנו לעבר כבש הספינה.    היציאה מהנמל נמשכה שעות רבות והופרעה על ידי אנשים שניסו לעלות על הספינה אף שלא נמנו עם רשימת הנוסעים.   הם איימו על פקידי "המשרד לענייני פלסטינה" וגידפו אותם כשנעצרו.    נשותיהם  התקיפו פיסית את נציג    הסוכנות היהודית, ד"ר נהון, אדם אבהי וטוב לב, פתטי בניסיונו להישאר רגוע בזמן שכובע הבורסלינו האלגנטי שלו נוער מראשו והוא נדחף והוכה בידי הנשים הנזעמות.     לאחר עכוב ממושך האונייה יצאה  לדרך עם 778 נוסעים.

אנית הקיטור "הנסיכה קתלין" היתה ספינה קשישה ורעועה שנבנתה ב -1925 (וטבעה באלסקה ב-1952).    כעבור שנים של שרות כמעבורת יוקרתית לתיירים לאורך החוף של קולומביה הבריטית, היא שרתה כספינה נושאת גייסות במלחמת העולם השנייה וכאשר ב-1945 שכרה אותה הסוכנות היהודית לנשיאת מהגרים לפלסטינה, היא הייתה חבוטה וכל שרידי תהילתה הקודמת לא נותרו בה.    הים היה סוער וחליתי במחלת ים למשך כל ששת ימי המסע וכמעט לא יצאתי מהתא במהלך ההפלגה.    הסיפון נראה כמו בית משוגעים  כולו מהומה, טינופת וסרחון.    רוב האנשים היו חולים.    המזון המועט נדלה מסיר ענקי ומלוכלך על פי רוב לקופסאות שימורים ריקות שאנשים הצליחו למצוא.   לא הייתי מסוגלת לגעת בו גם לו היה משובח כפי שהיה בתפריט של "הנסיכה קתלין" בימים שעדין חצתה את מימי האוקיאנוס השקט נושאת תיירים ונופשים.

עגנו בנמל חיפה באחד עשר בנובמבר 1945.     ייתכן שהתרגשתי למראה  חיפה ורכס הכרמל כמו רוב העולים עם בואם, אבל הייתי מותשת מכדי להעריך את המראה.   אך הייתה זו הקלה למצוא את עצמי על קרקע מוצקת.    אני זוכרת את הנוכחות המסיבית של משטרת המנדט,  ההמולה וחוסר סדר שהיה מפחיד אלמלא הייתי מורגלת לכאוס דומה, אם כי ידידותי יותר באיטליה.   נדחסנו לאוטובוסים שהובילו אותנו תוך זמן קצר למחנה המעצר של הצבא הבריטי בעתלית.    שם היו שוטרים אפילו רבים יותר.    כיוונו אותי לקסרקטין ומצאתי את עצמי  באולם שינה ענקי לנשים שבו ניתנה לי מיטה נקייה מכוסה בשמיכה צבאית, מגבת ופיסת סבון.   זה נראה לי טוב ושמחתי לשכב ולנסות להתאושש מהחוויה המחרידה של המסע בים.

כמה דקות לאחר מכן התעוררתי  מצווחות והתייפחויות  קורעות לב.    התברר שמראה  הקסרקטינים, גדרות התיל ומגדלי השמירה עורר בכמה נשים באולם השינה פחדים בלתי נשלטים הקשורים לחוויותיהן במחנות.    פתאום הבנתי כמה עלי להכיר תודה על כך שהחוויה הזו שהיא מן הסתם תרדוף אותן במשך כל חייהן, נחסכה ממני.   יחד עם אחרים ניסיתי להרגיע אותן אך ללא הועיל.    נזכרתי אז בתמונה מחיים שנראו לי כעת שייכים למישהו אחר.    ערב אחד לובקה ואני נתקלנו כשיצאנו ממסעדה בווילנה באישה צעירה ויפה.    לובקה נזכר שהיא הייתה אחת ה"בנות" שהוא טיפל בהן בבית החולים.    הוא חייך אליה ומאוחר יותר סיפר לי כמה מפוחדת היא הייתה כאשר התקבלה  ושהוא לא עזב אותה עד שהצליח להעניק לה ביטחון.    זה נתן לי רעיון.   רצתי לחפש את לובקה, וכמוכן, היו לו סמי ההרגעה הנכונים ואף חשוב יותר, הליכות הנועם המשרות ביטחון והמילים הנכונות ביידיש כדי להרגיע את הנשמות המעונות והאומללות האלה.

ביום הבא נקראנו למשרד.  פקיד בריטי ונציג של הסוכנות  היהודית החתימו אותנו על כמה מסמכים ואמרו לנו שאנו חופשיים ללכת.    מנסיעתנו באוטובוס לתל אביב זכרתי רק מטעי ההדרים וריח  פריחת תפוזים המשכר.    זה היה לי חדש לגמרי ואני נזכרת שקיוויתי שזה יהיה סימן לבאות לטובה ושפחדי ביחס לעתידנו הם בלתי מוצדקים ושהדברים עשויים להתגלות  כטובים מכפי שתחושותי מבשרות הרעה הביאוני לצפות.

                                                                 ***           .

במשך שנים לאחר עלייתי לארץ לא חשתי נוח  בעורי כיהודיה וכישראלית.    אולם טרדות יומיום, המשפחה, לימודים ועבודה  לא הותירו פנאי לעסוק בתחושה עמומה זו.    יתכן  גם שחששתי  מהמסקנות העלולות לנבוע מבחינה מפוקחת של מצבי והאופציות הפתוחות  בפני.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      היה קל יותר לשחות עם זרם האירועים כפי שנסיבות זמנו אותם.    האנשים שבאתי במגע אתם, באקראי או כמעסיקים, שכנים, עמיתים לעבודה,  היו טובים אלי.    מישהו שעזב את ירושלים אפשר לי שמוש בדירתו,  השכנים עזרו בטיפול בגדעון, עמיתי בעבודה היו ידידותיים.   עבודתי ב"מזכירות  האנגלית" של הדסה זימנה  לי קשר עם לא מעט אנשים.     אחד מתפקידי היה להעתיק במכונת כתיבה מסמכים ומכתבים  – הדפסתי בשיטה עיוורת  בלי להתעמק בתוכן המסמכים וניצלתי את הזמן לחלומות  ותכניות.       ידיד, צבר בעל אהבה גדולה לארץ,  פקח את עיני ליופי שבנופים מדבריים וקשר אותם עם סיפורים ודמויות  מהתנ"ך,  וכך נוסף ממד רומנטי לנופים שלפני כן ראיתי רק את צחיחותם המרתיעה.    אינני יכולה להצביע על הרגע שבה חל שינוי ביחסי ליהדותי ולארץ, אך נחרט בזכרוני  האירוע בו השינוי הזה בא לידי ביטוי.    היה זה בשנות השבעים בנפאל שם גרתי אז באופן זמני.     כאשר מורי וידידי, ת' ט', ראש המנזר הטיבטי בו למדתי בודהיזם,  הציע לקיים טקס צנוע  לציון "כניסתי לקהילת הבודהיסטים",  פתאום הרגשתי שעלי לסרב.    אף שאינני שומרת מצוות ולמרות השפעתו של  הבודהיזם על אישיותי והתנהגותי,  נרתעתי ממה שהצטייר בעיני כאקט לא ראוי של נטישת  קבוצת ההשתייכות,  עמה  קשר אותי גורל משותף.

הקושי להטמע בחברה החדשה לא נבע מנאמנותי לשורשי הפולניים.     בפרפרזה על המלים של   וו'  ג'  זייבלד,  אני נוטה לראות במקומם את החור שנוצר לאחר שנעקרו.    כמי שנולדנו במשפחה יהודית מתבוללת חילונית, בת המעמד הבינוני בפולין, גדלנו, אני ואחותי, באווירה של אדישות כלפי דת וחוסר עניין במסורת או בשורשי המשפחה.     הורינו נטעו בנו כבוד לערכים תרבותיים ואינטלקטואלים, אך לא מחויבות למשהו שחורג מהישגים אישיים למעט כללי היושר וההגינות הבורגנית.    הייתי יהודייה  למחצה ופולנייה למחצה ופרוש הדבר היה שלא הייתי לא זו ואף לא זו.    ידעתי שאני יהודייה, אך עובדה זו לא טמנה בחובה מבחינתי תוכן חיובי כלשהו ולא נגזרה ממנה מחויבות כלשהי.   להיות יהודי היה לגבי ולגבי הורי כמו פגם גופני:  משהו שיש לשאתו בכבוד ולמזער ככל הניתן  את הנזק בעטיו.    התרבות הפולנית והנוף הפולני היו היחידים שהכרתי ושראיתי בהם את שלי, ועם זאת מחויבות מלאה לזהות הפולנית היתה בלתי אפשרית אפילו ליהודייה נומינלית בלבד כמוני.      אף שלא הושפענו מכך אישית, היינו מודעים  לאנטישמיות הפולנית, להתקבלותנו הבלתי מלאה בידי סביבתנו הפולנית ולטבעו הבלתי יציב של קיומנו על אדמת פולין.    האירועים במהלך המלחמה ובעקבותיה חיסלו את האשליה שאולי חיינו בה במידת מה לגבי זהותנו כפולנים.

בעקבות  השנים של זהות חלקית ומפוקפקת של ילדותי באו חמש שנים נוספות (1945-1939), שהיו אז יותר מכרבע ממניין שנותיי, בהן הייתי משתייכת לשום מקום, תחילה כמנודה ומסתתרת,  המטשטשת את זהותי בכוונה,  לאחר מכן כ"אדם עקור", עוטה ופושטת זהויות לפי הצורך.    רק כשהגעתי לפלסטינה עלתה שאלת הזהות אף שהיא לא באה לביטוי ברור באותו זמן.     היתכן שההיסטוריה המוקדמת שלי הביאה אותי להזהר מפני מחויבות לזהות חד-משמעית?  האם הייתי נידונה  להשאר זרה לנצח?

כשאני מתבוננת אחורה בימיי הראשונים בפלסטינה היהודית, אני נזכרת בגורמים נוספים שכנראה  האטו את תהליך גבוש הזהות שלי.     כמו יהודים מתבוללים רבים,  חונכתי לא לאהוב תכונות וקווי אופי יהודיים סטראוטיפיים ולחקות את דרכיהם של גוים בני המעמד הבינוני הגבוה שממנו היינו אמורים להיבדל רק בהשתייכות דתית רשמית.     אמנם לא חינכו אותנו להתכחש ליהדותנו אך לימדו אותנו להצניע אותה.    סברנו שהצגה לראווה של "תכונותינו היהודיות" היא וולגרית ודוחה.    ברור שבמצב בו מצאתי את עצמי עם הגיעי לתל אביב היה לי קשה למצוא מודלים להזדהות.    אילו נסיבות אפשרו לי לנסוע, לפגוש אנשים צעירים, צברים, חברי קיבוץ, פעילים פוליטיים וחברתיים היה זה מן הסתם שונה.    אבל הייתי תקועה בסביבה עירונית אפורה, קרובה ענייה של קרובי העניים, "אאוטסיידר"  בסביבה פיסית וחברתית בלתי מוכרת ובלתי מבטיחה.

בתל אביב, שבה ביליתי את החודשים הראשונים לאחר בואי, היינו אורחיהם של דודתי אסתר ושל בעלה יצחק.    הם קיבלו אותנו – מעמסה נוספת ובלתי צפוייה על אמצעיהם הצנועים –  בחום ובנדיבות.   דודות ובני דודים שונים הזמינו אותי מדי פעם לארוחות ונתנו לי מתנות בעלות ערך מעשי.    היתה לי עם זאת תחושה מוזרה שהם לא אהבו אותי ואולי אף מאסו בי בדרך כלשהי, שלא היתה לגמרי ברורה לי.     איש מהקרובים האלה ומילדיהם לא הראה עניין כלשהו ברקע שלי, בילדותי, בחינוכי, בחיי מלפני המלחמה או בחוויית המלחמה שלי.    נראה שהיותי ניצולת שואה מיצה לחלוטין את זהותי בעיניהם.    אך אפילו כניצולת שואה לא התאמתי לשום משבצת על מפת המציאות שלהם.     לא הייתי ניצולת מחנות  ולא פרטיזנית, אפילו לא הסתתרתי ביערות או במחסן או לול תרנגולות.     הם מעולם לא שאלו אותי שאלות.     האם לא היו סקרנים?   האם היו נבוכים? נראה שאי יכולתם לשבץ אותי בקטגוריה מוגדרת כלשהי מבין קטגוריות הניצולים סימנה אותי כמשהו חשוד במעורפל, שמוטב לשתוק לגביו.

נרתעתי מן ההזדהות עם הקטגוריה הרחבה של "ניצולי שואה".    ראשית, באותם ימים הזדהות כזו הורידה אותי בבירור למעמד החברתי הנמוך ביותר, מעין מוקצה.     דבר אחד היה לעבוד למען אותם אומללים חסרי מזל, כפי שעשיתי ברומא, ודבר אחר היה להיות אחד מהם.    הדימוי שלי על הניצולים היה של אנשים מחוספסים שהעוגן המוסרי שלהם ניתַק, שלא הייתי שותפה להתנסויותיהם ולאוצר המילים שלהם.     "מחנות", "קאפו", "יודנראט", "קרמטוריום", "אקציות", "חיסולים" – אוצר המילים הבסיסי שבשיח המהגרים החדשים באותם ימים לא היה אוצר המילים שלי.      כמו כן הרגשתי שהגינוי החובק- כול ונטול ההבחנות שלהם כלפי כל דבר וכל אדם בנרטיב השואה שאינו יהודי היה שגוי הן עובדתית הן מוסרית.   הישרדותי נעשתה אפשרית הודות ליושרה  המוסרית, נדיבות לב ובעקר אומץ של יותר מאדם אחד, אך יותר מכולם של מצילתי, קריסטינה אדולף[3], שאומץ לבה והאוטונומיה  המוסרית שלה עלו על אלה של כל אדם שהכרתי לפני כן או מאז ואילך.

יתרה מכך, שלוש וחצי שנות החיים איתה היו לי ולאחותי חוויה מכוננת.    שם קראתי לראשונה ספר בפילוסופיה של המוסר ונעשיתי מודעת לראשונה לממד הרוחני של הקיום.    לכן מחיתי על ההנחה הרווחת    שבתוהו ובוהו שממנו באתי מושגים כמו ציוויליזציה וערכים איבדו כל משמעות.    בהקשר של חוויית המלחמה שלי, אכן דבקה בהם משמעות רבה.      עם זאת, היה ברור לי אינטואיטיבית שבסביבתי בתל אביב באותה תקופה היה כל קישור של השואה עם משהו טוב או חיובי בלתי תקין פוליטית, בלתי הולם ומחשיד.     החוויה החזקה והחיובית ביותר בחיי הוסטה אפוא ממסלולה, נתחבה אל המחתרת, לא התירה לעצמה להתבטא  בפרסונה שלי.     להבדיל מניצולים רבים שחשים אשמה על הישרדותם בעוד שאחרים, חבריהם או בני משפחתם, נספו, השלד הפוסט-שואה בארון שלי  לא היה האשמה שבהישרדות, אלא האשמה שבקישור זיכרון תקופת השואה עם דברים טובים ונאצלים.

בחלוף הזמן הצטרף ממד נוסף לתחושת התלישות שלי.    השכלתי המסודרת בעברית לא נמשכה מעבר לשבועות אחדים בקורס של נשים   עובדות מיד לאחר בואי לתל אביב.    עם עלייתי  לירושלים קיבלו עדיפות עניינים הכרוכים בדחיפות מיידית על פני עניינים שהם אמנם חשובים, אך לא מהותיים למלוי צרכיי היומיום הדחופים.      כפי שניבאה אמנו, שעמדה על כך שנלמד שפות זרות,  הצלחתי להתפרנס הודות לאנגלית השוטפת שלי.     במשך השנים רכשתי ידיעה סבירה  בעברית.   העברית שלי הפכה לשותפת אבל לא מדויקת דייה וללא רבדי עומק.    גדלתי לאור תפיסה ישנה ששפה מטופחת ושנונה היא סימן  מעמדי, ובורותי במקורות ספרותיים והיסטוריים עבריים כמו גם העדר מבחר של אסוציאציות בהישג יד גרמו לי להרגיש נחותה וdeclassee- .                כמו כן דחיתי בחוסר תבונה ואולי גם בהעדר ענווה,  את התמיכה ורגשות האחווה שהוצעו לי  מטעם "קהילת וילנה" וארגונים שונים של יוצאי פולין,  במאמץ מכוון לנתק את עצמי מהעבר ולהתמקד בהסתגלות לסביבתי החדשה.    רק זמן רב לאחר מכן, ולאחר ששילמתי מחיר גבוה, למדתי שמסגרות ההשתייכות הראשוניות, המובדלות לכאורה הן הן שמתווכות  ביעילות במציאות הישראלית בין הפרט לבין חיי ה"מיינסטרים" החברתיים והפוליטיים.

אחד האירועים היחידים הזכורים לי מהימים ההם היתה לידת בני, גדעון בפברואר 1946.   גדעון? ובכן, דחיתי בנחישות את ניסיונותיה של משפחתי להעמיס על בני שם של קרוב משפחה שנפטר והרגשתי, לראשונה מזה זמן רב, שאיש חוץ ממני לא יחליט כאן.    במבט לאחור, אני רואה את הבחירה בשמו של גדעון כהחלטה האוטונומית הראשונה שלי מאז שעזבתי את רומא, פעולה שמסמלת את תחילתו של מה שהיה מאז – אף שלא בהצלחה מלאה – הניסיון להיהפך ל"מקומית". באורח טבעי, כולם סביבי הציעו שמות.     כולם נשמעו לי בלתי מתקבלים על הדעת.     בגלל אי בקיאותי בעברית הצליל של רובם צרם לאוזני, בעוד ששמות המסורתיים כמו משה, יצחק ואברהם העלו בי אסוציאציות בל יימחו של  יהודי גלותי שללא ספק לא רציתי שבני יידמה לו.     אז מישהו הציע "גדעון".     השם הדהד חיובית ועורר הדים לצלילים מוכרים של מילים כפנתיאון, תיאטרון או אקורדיון.      אז קראתי את הפרקים המתאימים בתנ"ך, ושלא כבדרכי,ללא רגע של היסוס, הודעתי על החלטתי כסופית.    רק שנים לאחר מכן הבנתי את המשמעות האידיאולוגית, הכנענית משהו של השם שנתתי לבני.

אני נזכרת בהנאה בימים הספורים שבהם שהיתי בבית החולים.    היתה לי תחושה בלתי מוכרת של נורמליות, של קיום רגיל ובלתי מורכב, טעם שלא חוויתי זה שנים.     בבית הכינה דודה אסתר הכול למען הילד, היא חנכה אותי בשגרת הטיפול בתינוק, המשיכה לפקח על ביצועי באדיקות והיתה  תומכת ונדיבה.    עם זאת הרגשתי בודדה.    בעלי, לובקה, היה בירושלים, תחילה עסוק בחיפוש עבודה ולאחר מכן בעבודה בבית החולים הדסה ומאוחר יותר חולה מכדי לדאוג להיקלטותי.    ידעתי שהיה  אומלל בשל מעמדו בבית החולים, שהיה נמוך בהתחשב בהכשרתו ובניסיונו.    חשתי אשמה ביודעי שהדאגה לי ולילדנו מכבידה מן הסתם על מצפונו ואולי מחמירה את מצבו.    לא היה לנו טלפון והקשר בינינו התקיים – לא ייאמן – באמצעות הדואר.    לא היה לנו כסף ולא היתה דירה.   לובקה חי בביתם של ידידים וישן על מיטה מתקפלת בסלון שלהם.

ביתנו הראשון בירושלים היה דירת חדר עם אמבטיה זעירה וללא מטבח, בחלקו האחורי של בית דו-קומתי ברחוב עזה.  כדי להיכנס היה צריך ללכת בשביל צר מסביב לבית שהוביל לחורשת אורנים קטנה, וממנה אל מרפסת קטנטונת שדרכה נכנסו אל החדר היחיד.   הסוכנות היהודית נתנה לנו מיטה, מישהו נתן לנו ארגז עץ ישן ששימש לנו כארון, המיטה ולול הפעוטות של גדעון היו מתנות של דודה אסתר  דוד יצחק.    חברינו החדשים, משפחת אבן טוב, נתנו לנו כמה כלי מטבח וכיסאות.

פגשנו את מר וגברת אבן טוב בביקורנו הראשון בירושלים.   ארבעתנו, סולקה (ד"ר שאול גורפינקל) ואישתו אמה, בעלי לובקה ואני הלכנו ברחובות ירושלים וחיפשנו נוטריון כדי שיתרגם ויאשר את הדיפלומות של לובקה וסולקה.   לפתע לובקה, היחיד בינינו שיכול היה לקרוא עברית, קרא: "הנה זה!" והצביע על שלט האומר: "מאיר אבן טוב, עורך דין ונוטריון".   "מצאנו אותו!  הנה נוטריון בעל שם רוסי (כמו לרמונטוב, איבנוב או קוזלוב, חשבנו בתמימות) שיעשה בשבילנו את העבודה".   דקות אחדות מאוחר יותר ישבנו במשרדו של מר אבן טוב, שהתברר שאינו רק דובר רוסית, אלא הוא גם חביב בצורה יוצאת דופן.  הוא סירב לקבל תשלום על התרגום והזמין את ארבעתנו לארוחת ערב אצלו בבית באותו לילה.   אף  שנולד ברוסיה, לא היה לכך כל קשר לשמו.    טעותנו בזיהוי מקור השם היתה התחלה של ידידות גדולה ושופעת נתינה.    מר אבן טוב ואישתו חנה עלו לפלסטינה מאודסה עם קבוצת נוער ציוני בשנות העשרים של המאה ה-20.     הוא נעשה לימים  שופט; אישתו היתה פעילת  "מפא"י מיליטנטית, עם נטיות בולשביקיות ואפס סובלנות לסטייה אידיאולוגית.    כשפגשנו אותה היא היתה ראש ארכיון הסוכנות היהודית.     בהמשך שירתה כמזכירת ממשלת ישראל הראשונה ומאוחר יותר כמנהלת הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה.   הם אימצו אותנו ופעלו  במסירות למען היקלטותנו בארץ, עזרו לנו להתגבר על משוכות ביורוקרטיות ותמכו בנו בעתות משבר, שהיו לא מעטות.

אמה ואני שמרנו על חברות קרובה איתם זמן רב לאחר שלובקה מת ממחלת לב בינואר 1948 וסולקה נהרג כמה שבועות לאחר מכן מפגז ברחוב ירושלמי.   באמצע שנות השישים אמה נכנעה למאבקה בדיכאון, בבדידות ובנישואים שניים קשים והתאבדה.    רק אני, השורדת היחידה מארבעתנו, הוספתי לבקר בקביעות את גברת אבן טוב והייתי ליד מיטתה בימיה האחרונים.

אני יכולה להיזכר רק במעט מתוך כמעט השנתיים שחלפו בין בואנו לירושלים לבין מותו של לובקה בינואר  1948.    נראה לי שהקושי להזכר באותם ימים אינו נובע מהיטשטשות החוויה עם חלוף הזמן אלא מהמודעות המטושטשת שלי לאירועים בזמן התרחשותם.    מבולבלת וחסרת אוריינטציה כפי שהייתי, משותקת בגלל מוות שלא הצלחתי לקלוט, כורעת תחת אירועים שלא הצלחתי להבין או לפענח.    מהימים שקדמו למותו של לובקה בבית החולים הדסה אני נוצרת בזיכרוני רק דימוי מטושטש של עצמי בבית החולים, מצונפת בכיסא בפינת החדר, מקשיבה לנשימתו תחת מסכת חמצן, מפוחדת, ריקה מתחושות, ובודדה נורא, כאילו נמצאת בבועה  מופרדת משאר העולם שנסוג לאיזה קיום אחר.   למרבה האירוניה, אף שחוויתי מלחמות ושכול, זו היתה הפעם הראשונה ששהיתי בקרבתו של אדם גוסס.      אדם זה היה חברי היחיד, הסיבה לעלייתי והיסוד לכל תוכניותינו לעתיד.

נראה שצוות בית החולים התעלם ממני, לא הבחין בקיומי.     נוכחותי בחדר בית החולים לא      הוכרה.    מישהו ודאי דיבר אלי אחרי שלובקה מת, אבל איני יכולה להיזכר מי זה היה או מה נאמר. תעודת הפטירה שלו אומרת: מצב משפחתי – לא ידוע.    עם זאת אני זוכרת שביום ההלוויה שלו היתה הפגזה כבדה, ולא הורשיתי לבוא כשגופתו נלקחה באמבולנס משוריו לקבורה בבית הקברות של הר הזיתים.    כאב לי נורא שהיה עלי לתת לו ללכת לבדו, ואז תינוק קטן שכנראה מת באותו הלילה הונח לצדו על האלונקה ומצאתי בזה נחמה משונה.

 כצירוף מקרים מוזר, פגשתי בהרצאה, זמן קצר מאחר שהתחלתי לכתוב סיפור הזה,  אישה שזכרתי מהימים שבהם  עבדנו שתינו באותו מוסד, לפני כחמישים שנה.    אך היא זכרה אותי – כך אמרה – מלפני כן.    היא היתה אחות צעירה בבית החולים הדסה  כאשר בעלי גסס שם ב-1948.    היא זכרה שראתה אותי תמיד לבד בכורסה בפינת החדר ושחשה חמלה רבה כלפי. "מדוע לא דיברת איתי?"  שאלתי.   היא שתקה שעה ארוכה.  "אני משערת שבאותם ימים פשוט לא הרבינו לדבר",  אמרה לבסוף.

 


[1]   על סיפור הצלתנו בידי קריסטינה אדולף ראה:  Lydia Aran,  “Krystyna’s Gift”, Commentary, פברואר 2004

[2] ראה : לידיה ארן "זרועות  פשוטות נוכח  המוות", הארץ,  16 ליולי 1993

[3] סיפור הצלתי, "Krystyna’s Gift", פורסם בקומנטרי (Commentary), פברואר 2004.

אחותי התאומה מוניקה ואני נולדנו וגדלנו בוילנה, עיר שהחליפה ידיים פעמים רבות, אך היתה פולנית במשך מרבית חיינו שם.   בגיל חמש נשלחנו לגן ילדים צרפתי.   אמנו האמינה שילדים יהודים חייבים לדעת שפות זרות, מפני ש"בהיותך יהודי לעולם אינך בטוח מה יאונה לך באחד הימים".   כאשר אבי החליף את מקום עבודתו ואנו יצאנו בעקבותיו אל מחוץ לעיר, הביאו לנו הורינו אוֹפֵּר צרפתייה, כדי שנוכל להמשיך לדבר צרפתית.   שנאנו את מדמואזל נינט ועשינו ככל יכולתנו להפוך את חייה לאומללים, אך היא נשארה עמנו כאשר בגיל תשע התחלנו ללמוד בגימנסיה.   אז בחרנו בגרמנית כשפה זרה (החלופה היתה צרפתית), משום שאמא אמרה שילד יהודי חייב להיות מוכן לכל אפשרות, ושפות הן כלי להתמודדות עם תנאים משתנים.     היינו בנות חמש-עשרה בערך כאשר אנגלית החלה להחליף את מקומה של הצרפתית כשפה בינלאומית, ועד מהרה היתה זו גברת ליפשיץ שבאה פעמיים בשבוע לדירתנו בעיר  ללמדנו אנגלית.    "ידיעת שפות עשויה להועיל לכן להסתדר בכל מקום שאתן עשויות למצוא בו את עצמכן בזמנים בלתי יציבים אלה," היתה תגובתה של אמי לתלונותינו בדבר עבודה רבה מדי.   היא צדקה לגבי חוסר הביטחון שבקיום היהודי, אך לרוע המזל לא צדקה לגבי כוח ההצלה הגלום בידיעת שפות.   אלא שייתכן שאני עושה עוול לתבונתה של אמי.   ידיעת שפות עזרה לי למצוא תעסוקה באיטליה, בעודי ממתינה לעלייה לארץ, ולאחר מכן אף הקלה על קליטתי בישראל.    באופן אירוני, עברית – השפה היחידה שעשויה היתה להשפיע באופן משמעותי על קליטתי בישראל ועל הקריירה שלי עם הגירתי – היתה מעבר לחזונה של אמי.

  בעת ההשתלטות הגרמנית על וילנה ביוני 1941 היינו, אמנו ואנחנו, בעיר, בעוד שאבא הוחזק על ידי הגרמנים במפעל שבניהולו, בוואקה.    כמה ימים לאחר מכן קיבלנו הודעה ממורתנו קריסטינה אדולף, שלפיה "אם יקרה הגרוע ביותר" נוכל לבוא אל החווה שלה באיגנָלינוֹ, מרחק של כשלושים קילומטר מוילנה.    זמן קצר לאחר מכן ניסינו, אמי, אחותי ואנוכי, לעזוב את העיר ולהצטרף לאבי בוואקה, אולם נתפסנו בפרברי העיר בידי המשטרה הליטאית והובּלנו היישר אל הגטו.   מרבית יהודי וילנה, אלה שלא נרצחו או גורשו, כבר היו שם.    הגטו שכן ברובע היהודי הישן, מבוך של סמטאות צרות ומתפתלות, שלאורכן בתים ישנים בני שתיים או שלוש קומות, חנויות וסדנות מלאכה קטנות שלא היו עוד בשימוש, וישיבות, תלמודי תורה ובתי כנסת לאין ספור.    נראה שאנו האחרונים שנכנסים לגטו.   אני עדין  יכולה לשמוע את הצליל מבשר הרעות של הפטיש הדופק מסמרים אל שער העץ המאולתר שסגר את רחובו הצר של הגטו מפני העולם החיצוני.   הרחוב היה מלא באנשים מבולבלים, מפוחדים, עם ילדים בוכים וצרורות מתפרקים שנקשרו בחופזה, אובדי עצות לגבי צעדם הבא.    נדחפנו על ידי ההמון לכניסה של בית ומצאנו עצמנו בחדר שכבר היה מלא מפה לפה.   מאוחר יותר נשכבתי על הרצפה בניסיון לישון, אך התעוררתי בכל עת שמישהו זז או הסתובב, ובכך הניע גל שחצה את ערמת הגופים הדחוסה על הרצפה.    אני זוכרת את התדהמה ואת חוסר האמונה בכך שאני נמצאת שם.    הרגשתי שכל זה חייב להיות טעות שערורייתית – עלינו רק לדבר עם מישהו, להסביר שאיננו מפה, איננו שייכים לפה, לא אנחנו!    אך ידעתי שהטעות היא במחשבות אלה.   לא היו מים, ולאחר כמה שעות הפכה הצחנה מבית השימוש היחיד בדירה לבלתי נסבלת.   בבוקר למחרת ראיתי גופה תלויה על פנס רחוב בחזית הבית וחשבתי שאני מזהה את פניו של האדם.   יום אחד מאוחר יותר שמעתי מערכת כריזה ציבורית המודיעה על גיוס לחוליות עבודה. החלטתי להתנדב מיד, אף כי אמא ומוניקה היססו.   עזבתי את הגטו עם כמה צעירים נוספים והובאתי על ידי שומרים לקסרקטין בפרברי העיר לעבודות ניקוי.   צחצחתי את המדרגות כאשר קצין גרמני צעיר, שהציג את עצמו ככומר צבאי, התקרב אלי והציע עזרה.   כאשר הוא חזר על הצעתו למחרת, החלטתי לקבלה.   מה היה לי להפסיד?   בלילה שכנעתי את אחותי להצטרף אלי.   ביום הבא ביקשתי מהקצין לא להחזירנו לגטו.    בתום העבודה הוא לקח אותנו לבית קטן במתחם הצבאי, שבו התקיימה מסיבה רועשת, ובילינו את שארית הלילה במחסן קטן בירכתי הבית.   עם עלות השחר הוא בא לקראתנו ועזבנו את המתחם יד ביד, כחברים.    השומרים הצדיעו והניחו לנו לצאת.  החלטנו ללכת לבית מזכירו של אבי, שגר באותו הפרבר עם אמו הזקנה.   הוא היה מסור מאוד לאבינו וקווינו  שיעזור לנו לעזוב את העיר.    כשכמעט הגענו נפרדנו מהקצין, שאיחל לנו הצלחה והתוודה בפנינו שהוא בטוח שלא ישוב הביתה מהחזית.   אני זוכרת אותו לפי תצלום קטן שנתן לי לפני לכתו:  איש צעיר מאוד, בלונדיני, על מגלשי סקי, צוחק, צעיף ארוך מסביב לצווארו מתבדר ברוח.

מר זילוֹנקוֹבסקי נתקף חרדה כשראה אותנו וסירב להכניסנו.   הוא סיפר לנו שגברת סבינה, שכנתו ומי שהיתה התופרת שלנו, הוצאה להורג לאלתר יום קודם לכן, בעקבות הלשנה שדיברה עם יהודי.  עם זאת הוא הסכים למסור לאבינו, שהיה בן ערובה במפעל והנחה מהנדסים גרמנים בתהליכי הייצור, לפגוש אותנו במקום מוסכם.    נפגשנו עם אבא, כפי שתואם, בקרחת יער ליד וואקה.   לא דיברנו הרבה.  היה ברור שאבא ידע שלא יראנו עוד לעולם.    אני יכולה להרגיש אפילו עכשיו את העצבות שאפפה את פגישתנו.    רק כשאמרנו לאבא שהשארנו את אמנו בגטו, הבנו כמה אשמה הרגשנו בשל  כך.   אמא שרדה הודות למשפחת אדולף, שסיפקה לה ניירות של זהות בדויה ואיש קשר בעיירה ליד וילנה, שבה חיתה כשהיא מתחזה לגויה, ועבדה כמלצרית בחדר אוכל לקצינים גרמנים.

קריסטינה לא היתה בבית כשהגענו. ישבנו שם וחיכינו לשובה, עייפות מכדי לדבר, מודאגות מכדי שיהיה לנו אכפת, אדישות לאפשרות שאנו עלולות להתגלות, תשושות מכדי לחשוב או לתכנן.  ואז ראינו אותה עם בתה הקטנה האניה, כשהן פוסעות לאורך השביל לעבר הבית.   לפתע היא הבחינה בנו.   מבלי להסס  לרגע, היא שמטה את ידה של הילדה והחלה לרוץ לקראתנו, זרועותיה פרושות ולא חלף  אלא רגע עד שחיבקה את שתינו.   הרגע הזה התארך לסאגה בת שלוש שנים וחצי של מאבק הרואי של אותה אישה יוצאת מן הכלל למען הישרדותם של שלושה צעירים שגזר דין מוות ריחף מעל לראשיהם (בשלב מסוים הצטרף אלינו למשך שנה שבוי מלחמה רוסי פצוע בשם ניקולאי, שברח מרכבת טרנספורט לגרמניה).  כל אחד מאתנו – אילו התגלה –  היה גורם  להוצאתה המיידית להורג [1].     בזמן שסביבנו נשרפו כפרים שלמים ומשפחות הוצאו להורג בחשד שהאכילו אדם שנמלט מידי הגרמנים, קריסטינה פשוט התעלמה מסכנת הרכילות, ההלשנה או הגילוי באקראי של נוכחותנו ונוכחותו של ניקולאי בחווה והפקידה עצמה בשלווה בידי האל מתוך ודאות פשוטה ובלתי ניתנת לערעור שהיא עושה את המוטל עליה.[2]

נטישת וילנה ופולין לאחר המלחמה לא היתה לגבי עניין של מה בכך.    נולדתי וגדלתי שם, בסביבה נוחה של המעמד הבינוני, דיברתי פולנית בבית, למדתי בבית ספר יוקרתי, הייתי בנבחרת הספורט ובמקהלה של בית הספר, שיחקתי בתיאטרון בית הספר.   חלקתי עם חברַותי לכיתה ועם מורַי את אהבתם לנוף ולספרות הפולניים, שאותם ראיתי כשלי, הערצתי את אותם הגיבורים ותיעבתי את אותם הנבלים, ביליתי עם בנות כיתתי לעתים קרובות בביתי ותרתי איתן את הארץ בסיורים מטעם בית הספר.    אינני זוכרת שהייתי מעורבת אישית באירוע אנטישמי כלשהו, וכאשר כמה מחברותי לכיתה לקחו חלק בהפגנה אנטי-יהודית, מנהלת בית הספר השעתה אותן והתקרית נשכחה.  גדלתי כלא-ציונית.    האסוציאציה היחידה שהיתה למילה "פלסטינה" לגבי היתה הסיסמה האנטישמית "יהודים, לכו לפלסטינה".    אף שבשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה נסחפה פולין במהירות לפשיזם, מה שגרם לנו חוסר נחת מסוים לגבי עתידנו שם, סירבנו לראות זאת כבעיה מיוחדת של היהודים.   בסוף 1939 הייתי אחת היהודים היחידים שהתקבלו לבית הספר לרפואה באוניברסיטת וילנה, וכאשר בעקבות הכבוש הסובייטי נסגרה אוניברסיטת וילנה, המשכתי, יחד עם חברי הפולנים, ללמוד בקורסים מחתרתיים למחצה, עד שגם אלה נסגרו בראשית 1941.   כאשר וילנה, אז בירת הרפובליקה הליטאית של ברית המועצות, נכבשה על ידי צבא גרמניה הנאצית, היתה זו אישה פולנייה, פטריוטית נלהבת וקתולית אדוקה, שסיכנה את חייה כדי להציל את אחותי, את אמי ואותי ממוות בטוח.

לאחר שחרור מהכיבוש הנאצי, כשוילנה הפכה לבירת ליטא, נראה טבעי שאחזור למולדתי פולין, כפי שעשתה רוב האוכלוסייה הפולנית המקומית, המשיך בלימודי האקדמיים ולחדש ככל האפשר את הרצף שנקטע על ידי המלחמה.   אלא שהדברים קרו אחרת.

עזיבת פולין לא היתה תולדה של תכנון, של החלטה שקולה, שקדמה לה התלבטות והערכת מצב.  היא גם לא היתה מונעת מתוך כמיהה להרפתקאות או לחיים טובים יותר במקום אחר.   אני זוכרת את הרגע המדויק שחתם את התקופה שבה חשתי תחושה מעורפלת של אי נוחות ושהביא אותי בסופו של דבר להחלטה לעזוב.   זה היה בוילנה, זמן קצר לאחר השחרור, בסוף יולי או בתחילת אוגוסט 1944.   הלכתי ברחובות שאמורים היו להיראות לי מוכרים, אך הכול נראה כה מוזר ולא אמיתי, יותר מכול עצם היותי שם.    הייתי נואשת לפגוש מישהו שהכרתי כדי להתחבר מחדש למציאות, לאשר את היותי חלק ממנה.   אז, פתאום, כאילו כתשובה לתפילה, יצאה מחנות אישה צעירה, בלונדינית, גבוהה ויפה, בדיוק כפי שזכרתי אותה ישובה בכיתה, בדיוק מולי, מצדו השני של המעבר – אנקה ט' – לא תלמידה מבריקה, אבל ספורטאית מצוינת, משעשעת, שותפה למעשי קונדס ומבקרת תכופה בביתנו.    "אנקה!" – קראתי.    וכעבור רגע, כשהבחינה בי,  קפאה על מקומה, עיניה נפחדות כאילו ראתה רוח רפאים, פיה פעור כמבקשת לזעוק לעזרה:  "את",  היא אמרה, "את בחיים?"    עמדנו שם והבטנו זו בזו זמן מה, זמן ארוך דיו כדי להבין שזה כל מה שהיה לה לומר.   הסתובבתי והלכתי משם לאטי.    היא לא קראה לי ולא באה בעקבותי.

כך הפכתי לחלק מההגירה הזו של après-guerre  – בורחת לא מפני פצצות האויב, פגזים, הוצאות להורג, הגליות ולקיחה בשבי, אלא מפני בני מולדתי, קורבנות כמוני של האויב המשותף שהובס, בורחת מפני חברי לכיתה, מורים ושכנים שלא רצו אותי עוד בקרבם.

בחודשים שלאחר פגישתי עם אנקה נותרו שתי משוכות שהיה עלי לעבור  לכדי שאוכל לעזוב את וילנה. אחת מהן היתה העובדה שגויסתי לצבא האדום.    מכיוון שהיה מחסור כה גדול במזון, הועסקתי זמנית כמלצרית בחדר אוכל לקצינים, העבודה שסיפקה תנאיי מחייה מינימליים על רקע אי-היציבות והרעה.    יום אחד, כשעזבתי את הבניין, התקרבו אלי שני שוטרים צבאיים, ביקשו את תעודת הזהות שלי, לקחו אותה ואמרו לי לבוא בעקבותיהם למפקדה.    שם נאמר לי שגויסתי  למודיעין המסכל של פרוסיה המזרחית כמתורגמנית, שזהו גיוס זמני המבוסס על תקנות חירום כלשהן, וצוויתי להתייצב לעבודה באותו הלילה.   במהלך השבועות הבאים ביליתי ימים בשינה בבית ולילות בחדרים קודרים וחשופים של מפקדת המודיעין המסכל, מתרגמת בחקירתם של חיילים גרמנים, מְפַגעים וחשודים אחרים. התייחסו אלי בהגינות ונתנו לי מזון לאכול ולקחת הביתה, זכות יתר לא קטנה באותם ימים, אבל העבודה עצמה היתה נוראה.   הרגשתי  דחייה ורחמים כאחד על אותם עלובים שנשבו בעודם  מסתתרים, מורעבים ומטורפים למחצה, ביערות, בבתים נטושים, באסמים ובערמות שחת.  לעתים קרובות הפחד בלבל אותם ולכן דיברו בצורה חסרת היגיון.    חלקם דיברו בדיאלקט שהתקשיתי להבינו.    בחדר תמיד היו אנשי צבא אחדים והיתה לי הרגשה שלפחות אחד מהם הבין גרמנית והוא עוקב אחר התרגום שלי, בוחן אותי.     גרועה  מכול הייתה נטות האסירים לפנות עזרתי, נסיון לעורר את רחמי בסיפורים על ילדיהם  ועל אמהותיהם.   התחננתי בפני הקצינים להרשות לי לעבוד במשרד, אך ללא הועיל.

בינתיים יצרתי קשר עם לובקה (לב), חברי מלפני המלחמה, רופא צעיר שפגשתי כמדריך בכיתת האנטומיה במהלך לימודי הרפואה שלי ב-1941-1939.  הוא חזר לוילנה אחרי אודיסיאת ההישרדות שלו.   חידשנו את חברותנו, וכמו צעירים רבים שייחלו לחברות יציבה באותם ימים מבלבלים ובלתי בטוחים, החלטנו להינשא.   ואז הוא לקח היוזמה לידיו.   חתונתנו היתה אירוע קצרצר וסתמי בלשכת הרשם של הרפובליקה הסובייטית הליטאית, שבה רשמה פקידה את השינוי בסטטוס שלנו בלי להרים את עיניה ולו פעם אחת מהניירות שעל שולחנה ופטרה אותנו בברכת מזל טוב כלאחר יד, כשהיא ממתינה בקוצר רוח להכניס את הזוג הבא.

מכיוון שלא ראיתי שום דרך לעזוב בהסכמה את עבודתי קורעת הנשמה, החלטתי לערוק.    בוקר אחד לא חזרתי הביתה לאחר יציאתי מהמשרד, אלא הלכתי לביתם של חברים, שם הסתתרתי במשך כמה שבועות, עד שחשבנו שאפשר להתחיל להתמודד עם המכשול השני בדרכנו לחירות.   כדי להתחיל במסע הבריחה שלנו היה עלינו לגייס מעט כסף.   לובקה הרוויח הרבה בפרקטיקה הרפואית שלו, אך כל הסכום היה ברובלים ובשטרות אדמדמים של מאה רובל, דמויי עיתון שנקראו "צֶ'רבוֹנְצי", שהיו חסרי תועלת מחוץ לאזור הכיבוש הסובייטי.    לכן נשלחתי לריגה, שבה היה באותה עת שער חליפין נוח יחסית, מצוידת בכתובת של חלפן מומלץ כדי להמיר את הצ'רבונצי בפלורינים זהב שנטבעו בהולנד ושימשו כמטבע בינלאומי בלתי רשמי.    כלי התחבורה היחיד באותו זמן היו רכבות צבאיות, שחלקן העלו מדי פעם נוסעים אזרחים, בתנאי שהם היו מלווים ב"קוֹמַנדירוֹבקָה", דהיינו בהוראת מסע למשימה רשמית.     כאן נעזרנו בחברּ של אחותי התאומה מוניקה, שבמערך נסיבות מוזר מונה לשר הדלק של הרפובליקה הליטאית.     נשלחתי לריגה לבירור החידושים בתחום כריית הכבול, משימה שכללה פגישה עם שר הדלק הלטבי.    ה"קומנדירובקה" היתה המסמך היחיד שלי, לאחר שתעודת הזהות שלי נלקחה על ידי אנשי המודיעין המסכל.     הכסף הוצמד   לגופי, מתחת  לסוודר מגושם ולמעיל מעור כבשים.    הרגשתי כמו שמיכת פוך: מרופדת, שמנמנה, רכה למגע וקלה להתלקח. העונש על המרת כספים בלתי חוקית היה הוצאה להורג.

כעבור יומיים של המתנה בתחנת הרכבת ואחרי שכמה מפקדי רכבות סירבו להתיר לי את העלייה על רכבותיהם, "הפוליטְרוּק" (מפקד פוליטי, הסמכות העליונה ביחידה) של שיירה הרשה להעלות אותי על הרכבת שלו, ולאחר מסע ארוך עם תחנות ועיכובים הגענו ליעדנו.    ריגה היא עיר הַנזֶאָטית עתיקה ויפה, שסבלה מהפצצה מסיבית וחלק ניכר ממנה, בכלל זה הגשרים, נהרס.    בהמשך נדודיינו ראיתי הרס רב, אולם זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מסות עצומות של ברזל כבד שצורתן מעוותת, כמו פסל ענק מופשט שנוצר בידי אמן משוגע.    אני זוכרת אפילו רגשות אשמה על הנאתי מהדרמה הרומנטית המשובחת של המַראֶה.    היתה לי מפה של העיר, מצאתי את החלפן, ערכתי את עסקת החליפין כפי שהורו לי ונשארתי במקום רק למשך הזמן הנחוץ כדי להסתיר את המטבעות על גופי.  ואז פניתי לראות את שר הדלק, שללא חתימתו לא יכולתי לקחת רכבת חזרה הביתה.   הפגישה היתה פארסה, אבל הוא חיבב אותי ולא נראה מוטרד מבורותי בעניינים מקצועיים, שנראה שהוא עצמו רק מראה בהם עניין מועט ביותר.   לאחר מכן מיהרתי אל תחנת הרכבת.   המטבעות היו כבדים וקשים והרגשתי פחות נוח איתם מאשר כשהייתי מכוסה בשטרות.     כאשר מפקד רכבת הסכים להרשות לי לעלות על הרכבת שלו כעבור שעות רבות בתחנה, הייתי רעבה ועייפה ושמחתי לצאת לדרך,  אף שהיה עלי להמשיך במסע חשופה לקור נורא כשאני יושבת בחוץ, על המשטח הקטן מעל לחיבור בין שני קרונות.    לאחר שעה או יותר – לא היה לי שעון – הרכבת עצרה בשדה פתוח.     היום  נטה לערוב.   כעבור זמן מה בא הקצין שהרשה לי לעלות על הרכבת והזמין אותי להיכנס ולשתות תה חם.

בתוך קרון המשא הגדול היו שתי שורות של דרגשים דו-קומתיים ותנור בוער באמצע ועליו קומקום גדול שמישהו מזג ממנו תה בשבילי.   ההרגשה היתה נפלאה.   לא דיברנו, והייתי אסירת תודה גם על כך. מאוחר יותר הודיע המפקד של הרכבת שהיא עלולים להיתקע שם למשך כמה שעות, שהוא הולך לסרוק את הרכבת ושמותר לי לישון על הדרגש שלו עד שישוב.    הוא הצביע על דרגש ועזב.   נרדמתי מיד.    חלמתי שהמטבעות בכיסים הפנימיים של חולצתי השתחררו והתפזרו סביבי במטר זהב כשהתעוררתי.    מישהו דחף אותי לצד הדרגש כדי לפנות מקום לעצמו.    זינקתי בבהלה, הוא החזיק בזרועי וניסה למשוך אותי בכוח למטה.   נאבקנו לרגע, משכתי בחוזקה כדי לנער אותו, נחושה לאסוף את המטבעות הפזורים.    הוא נשען קדימה כדי לתפוס אותי ואחז במכפלת מעילי.    בו ברגע הגיע המפקד אל הקרון וכהרף עין השתררה דממה.   מן הסתם נראיתי משוגעת, זוחלת על הרצפה ומחפשת את המטבעות הפזורים שאיש מלבדי לא יכול היה לראותם.   הם הרימו אותי מהרצפה, הקצין נתן לי מעט וודקה מהבקבוק שלו, וכאשר התאוששתי לאטי, קרן אור ראשונה  החלה להופיע  לאטה מבעד הצוהר שבתקרת הקרון.    עד מהרה נכנסה הרכבת לתחנת וילנה.   איש לא פצה פה. חשתי סחוטה ונפחדת ממה שעוד עמד בפני –  לחזור בשלום הביתה מהתחנה.    האלימות השתוללה ברחובות וילנה, ודירתנו היתה רחוקה מהתחנה.    יש לשאר שנראיתי מפוחדת וחסרת ישעה  וכנראה נגעתי ללבו של הקצין שכאילו קרא את מחשבותי.    הוא אמר שישלח חייל ללוותני הביתה.   כך הגיעו בשלום כל מטבעות הזהב ההולנדיות שהיו בכיסי חולצתי רק כדי שיוכלו לעזוב שוב את הבית, הפעם לתמיד.

אינני יכולה להיזכר בנסיבות המדויקות של יציאתנו מהעיר.    אולם אני זוכרת את נדודינו  בנופים שוממים  של מה שהיה פעם פולין – פליטים מעברנו, לא בטוחים ביעדנו, מונעים בידי דחף בלתי ניתן לכיבוש להמשיך הלאה, הרחק משם.    כמובן שלא היתה תחבורה רגילה, ונסענו בטרמפים כל הדרך לוורשה. זה תמיד נעשה באותה דרך.    הייתי עוצרת משאית של הצבא האדום, הנהג היה שואל מה יש לי להציע בתמורה לנסיעה.   כוונתו היתה ברורה, אבל בדיוק אז היה לובקה מגיח ומעלה הצעה שלא היה ניתן לסרב לה:  "סאלבַרסאן", התרופה הטרום-אנטיביוטית היחידה נגד מחלות מין שהיו נפוצות בקרב חיילי הצבא האדום, שלובקה הכין בתבונה מלאי ממנה בתרמילו.    העסקה עבדה ללא דופי.

וורשה היתה רק ערמת הריסות.    לא היה אפשר למצוא שם מקום לינה.    מישהו שבא לפגוש אותנו אמר לנו שהוא ראה את אחיו של לובקה בביאליסטוק, ולובקה שב צפונה לחפש אותו.   לי יעצו לחפש מגורים בגדה השנייה של הוויסלה (ויסטוּלָה), שניזוקה פחות מההפצצות.   לא נותרו גשרים, הקרח על הנהר החל  זה עתה להפשיר, ואני חציתי את הוויסלה בקפיצה מגוש קרח אחד למשנהו. בשנים האחרונות סיפרו לי אנשים אחדים שהם פגשו אותי בוורשה, אך איני יכולה לזכור דבר לגבי שהותי שם פרט לחציית הנהר.     לובקה לא מצא את אחיו ועם שובו נסענו ללודז', שם יצרנו קשר ראשון עם אנשי "הבריחה".    זה היה שם של המבצע הסודי שיזמו  פרטיזנים לשעבר וניצולי גטו וילנה במטרה לעזור ליהודים ניצולים לצאת מליטא ולהגיע לנקודות איסוף להגירה לפלסטינה.   בהמשך הוחלף שם המבצע ב"מוסד לעלייה ב'"  שהיה אחראי על ארגון עליה בלתי חוקית, 1946-1939.     בלודז' ראינו את הניצולים הראשונים של מחנות ריכוז, צוֹעדים בדרכם חזרה מזרחה בחיפוש אחר משפחותיהם.     הם היו נוראים למראה, מטונפים, לבושי בלויים ורעבים, ראשיהם מגולחים ועיניהם שקועות וחלולות.   הם סיפרו לנו סיפורים מסמרי שיער על ההשפלה והאכזריות שהם סבלו מידי החיילים הסובייטים בדרכם חזרה מן המחנות.    כל ניצול תויג אוטומטית כמשתף פעולה עם הגרמנים.    התעללו בהם, הכו ואנסו אותם.    אחת מהם היתה חברת כיתה שלי, ש' ל', שנישאה  לחברהּ בוילנה בראשית המלחמה, שרדה כמה מחנות עבודה והיתה כעת בדרכה לוילנה בחיפוש אחר בעלה.   ניסינו להניא אותה מכך, כיוון שהגיעו אלינו שמועות שבעלה, ששרד הודות להצטרפותו  לצבא האדום, כבר הקים  משפחה חדשה.   אך היא היתה נחושה בדעתה ללכת.

עם בואה לישראל, כשתים-עשרה שנה מאוחר יותר, בשיחה שנמשכה כל הלילה במטבחי בירושלים, היא סיפרה לי על הזוועה במחנות ואיך התקווה לשוב לבעלה הביאה אותה  לדאוג לבריאותה ולמראה (אף שהיתה רעבה, היא השתמשה במנת המרגרינה העלובה שלה כבקרם פנים)  ולאחר השחרור, לעמוד בקשיים הנוראים של המסע בחזרה לוילנה.   היא סיפרה לי כיצד בוילנה – חסרת בית, עוטה סמרטוטים, חשה דחויה ואומללה בתכלית – כשהתברר שהשמועות לגבי משפחתו החדשה של בעלה  נכונות, היא שוטטה חסרת מטרה ברחובות המוכרים כשעובר אורח עורר את תשומת לבה.    הייתכן שזהו פימָה, חבר טוב של אחיה, חסיד של אספרנטו כמותו ומבקר תכופות  בביתם?    מצבה הביא אותה למודעות עצמית קיצונית, אולם היא היתה נואשת.   היא קראה בשמו, ובראותה שאין הוא מזהה אותה, התגברה על מבוכה  ואמרה לו מי היא.    מזועזע, אך שמח לראותה בחיים, הוא לקח אותה הביתה למשפחתו, שם לראשונה לאחר שנים היא התמוטטה.   משפחתו של פימה דאגה לה, וכאשר התאוששה די הצורך לפגוש אנשים, הזמינה את הניצולים הבודדים מיהודי וילנה, ומאז ואילך לא היתה עוד לבדה.  כעבור זמן מה פגשה יהודי רוסי, איש בכיר במערכת הכלכלית הליטאית, הם התאהבו והתחתנו.  הם נשארו בוילנה עד לשנות החמישים, אז היגרו עם בתם לישראל.    הם החליטו לעזוב את ברית המועצות אחרי שש' ל' פוטרה בפעם השנייה ממשרת פקידות במנהל המקומי.    בשני המקרים הסיבה הרשמית היתה שדווח עליה כעל ניצולת מחנה נאצי ולכן כחשודה בשיתוף פעולה עם הנאצים.    כאשר התברר לבעלה שגם הוא עלול להיחשב בלתי ראוי לאמון עקב קשריו עם חשודה, הם החליטו לעזוב.

*

אנשי "הבריחה" בלודז' יעצו לנו ללכת מזרחה, ללובלין, שהייתה אז מקום מושבה של הממשלה הפולנית הזמנית ונקודת המעבר העיקרית ליהודים שבאים ממזרח אירופה, מרוסיה וממרכז אסיה.  משהייתנו שם אני זוכרת בעיקר את ביקורנו במחנה ההשמדה מיידנק, שבו נרצחו מיליון יהודים, רבים מהם מוילנה.   הוא שוחרר בסתיו 1944 וזה לא כבר נפתח לקהל.    בעבור מבקרים ללא התנסות אישית בחיים תחת הנאצים, הררי הנעליים של הקורבנות במתחם המחנה הם שמביאים אותם לחוש במוחש את הממד האישי, הפרטי של הטרגדיה הבלתי ניתנת לביטוי שעד אז הייתה ידועה להם רק במונחים סטטיסטיים.    אלא שאת עיני שלי מיידנק פקח בכיוון ההפוך.   הכרתי, כמובן, את פרטי הסבל הנורא, הרעב, ההשפלה והמוות בגטו, בזיכרוני קול מכונות הירייה ביער פונארי, ריח הכפרים השרופים ועדויות על העינויים וייסורים של חברים ומכרים.   עם זאת, במיידנק התוודעתי לראשונה לממדים הבלתי נתפשים של האסון, להיקפו הכלל יבשתי, לאופיו השיטתי ובלתי אנושי.

היינו אז חלק מעשרה מיליון עקורים,  שהציפו את אירופה בתקופה  ההיא.    היו פולנים שנדחפו מערבה בידי הרוסים;  עובדי כפייה פולנים, אוקראינים, סלובקים, סלובנים, קרואטים, צ'כים, רומנים, הונגרים ויהודים ששוחררו מהמפעלים, החוות ומחנות העבודה הנאציים, כשהם מנסים להגיע לעריהם ולכפריהם;   ניצולי מחנות העבודה וההשמדה היהודים, שלא היה להם לאן ללכת ושחיפשו אחר אחיהם היהודים, כשהמולדת היהודית היא, במילים של אלי ויזל, יהודים אחרים;  יהודים ששבו מרוסיה וממרכז אסיה (בעיקר טשקנט), שאליהם נמלטו מחילות הנאצים המתקדמים;   ולבסוף, פליטים ממזרח פולין (שכבר היתה אז הרפובליקה הליטאית של ברית המועצות)    כמונו, המבקשים דרכים לצאת מאזור הכיבוש הסובייטי ולנוע מערבה.     אך הגבולות נחסמו ושמועות סיפרו על קבוצות ועל יחידים שנלכדו במהלך ניסיון לחצותם והוגלו לבתי כלא ולמחנות בסיביר ובקזחסטן. אחדים אמרו שקל יותר לחצות את הגבול במערב, אחרים יעצו לנו ללכת מזרחה וקבוצה שלישית טענה שניסיון בריחה הוא חסר תוחלת.

החלטנו לנסות את מזלנו בגבול הדרום-מזרחי של פולין עם רומניה (כיום חלק מאוקראינה),   שבו הבלבול אמור היה להיות הגדול ביותר והסיכויים לחצות נראו הטובים ביותר.   הדרכים היו עמוסות בפליטים ובשבים מכל הסוגים.     שוב נסענו  טרמפים רוב הדרך.     "סאלבַרסאן" ורובלים שימשו אמצעי תשלום לסירוגין, ובמקרים קשים במיוחד נאלצנו להיפרד ממטבע זהב שהיה לנו מן המוכן, בעוד ששאר הצרור היה חבוי צמוד לגופנו.     היינו אז קבוצה של ארבעה: אי שם לאורך הדרך הצטרפו אלינו חברינו הוותיקים סולקה (ד"ר שאול גורפינקל) ואשתו אמה.    פקיד רכבת מסביר פנים בקרבת הגבול קיבל צרור של רובלים (הוא לא ספר אותם) ובתמורה לכך התיר לנו לעלות על רכבת משא לסָטוּמָרֶה, עיירה בצד הרומני.   הרכבת לא עצרה ולמעשה בטרם הגיענו לסטומרה לא היינו מודעים לכך שחצינו את הגבול.    מאוחר יותר התברר שהיינו בני מזל להגיע אל הגבול בדיוק באחד הימים הספורים שבהם הפיקוח על מעבר הגבול הוסר זמנית כדי להתיר לרומנים, לבולגרים וליוונים השבים מהמחנות בפולין לחצות לרומניה.    בסטומרה קנינו לראשונה בגדים להחלפה, כל אחד מאתנו בתורו, על מנת שלא לעורר חשד, ועלינו על רכבת משא נוספת לבוקרשט.    כשהגענו לשם, הלכנו מיד לראות איש קשר של "הבריחה", שהפנה אותנו ל"קיבוץ", קבוצת אנשים בשלבי מעבר לפלסטינה.    כולם בקהילה דיברו הונגרית ואיש מהם לא היה ידידותי לאורחים פולנים לא קרואים.    אך העובדה ששני אנשים בקבוצתנו היו רופאים היתה לנו לעזר, וכאשר גם אֶמה וגם אני הפתענו אותם והסכמנו לעשות את העבודות המלוכלכות במשק הבית המשותף, התקבלנו גם אם באי-רצון.    השבועות בבוקרשט נתנו לי הזדמנות לנצל את השעות המועטות שנותרו לי לאחר הכביסה והבישול לקבוצה – לרפא את ברכי, שנפגעו פגיעה חמורה כתוצאה מזחילה בשלג עמוק בשעה שהסתתרתי ביער מפני הפרטיזנים הפולנים.

אבא קובנר, המשורר הצעיר ולוחם גטו וילנה ולאחר מכן מנהיג הפרטיזנים, וגביק סֶדליס, צייר מוכשר וזייפן-על של דרכונים ותעודות זהות, שנהיה בהמשך גם הוא לפרטיזן, שניהם בין המארגנים של תנועת "הבריחה", היו אף הם בבוקרשט.    את שניהם הכרנו בוילנה שלפני המלחמה ולאחר שנפגשנו בבוקרשט, נהגנו להיפגש בבתי קפה מקומיים, להחליף זיכרונות ולתכנן תוכניות בעודנו אוכלים "מָמָליגָה" (עוגת קמח תירס חסרת טעם) ושותים בירה רומנית תפלה.    אני זוכרת היטב את השכנוע העמוק של אבא קובנר שאפילו לאחר המלחמה יהודים לא יהיו בטוחים באירופה, ואני יכולה להיזכר בחוסר הנוחות שלי למשמע הרמזים האפלים שלו ושל גביק לגבי תוכניתם לנקום את נקמת היהודים בפעולת חבלה נגד האוכלוסייה הגרמנית.   היתה לי חיבה אמיתית לגביק וראיתי אותו לעתים קרובות לאחר מכן, כאשר ביקרתי בניו יורק, ששם הוא הפך לאדריכל ידוע.    הוא אהב להיזכר בעבר וכל פעם שהוא התייחס לנושא תוכנית הנקמה, נקלעתי למבוכה מסוימת כפי שהרגשתי שנים רבות קודם לכן כששמעתי על כך לראשונה בבית קפה בבוקרשט.   נושא נוסף שהוזכר לעתים קרובות בשיחותינו היה הניסיון להעניק  פשר לשואה.     אבא קובנר ופמלייתו גרסו בלהט שהתקבצות היהודים בפלסטינה וייסוד המדינה היהודית ייצקו משמעות לכל המוות והסבל של יהדות אירופה.    "היטלר עשה למען הציונות יותר מכל אדם מאז הרצל," היתה המנטרה הקבועה שלהם.   סירבתי לקבל זאת.    הגבתי בצורה דומה מכאן ואילך בכל עת שהרגשתי שהשואה נוצלה בצורה מניפולטיבית לקידום מטרות פוליטיות או כלכליות.

בנקודה מסוימת הוצעו לנו "צרטיפיקטים" והזדמנות להפליג לפלסטינה מנמל הים השחור הרומני של קונסטנצה, אך ויתרנו עליהם למען החולים והנשים ההרות והחלטנו ללכת לאיטליה, הידועה בסובלנותה ובגישתה הידידותית לפליטים יהודים, כדי לנסות להגיע משם.    במהלך מה שנראה כרצף אינסופי של ימים ולילות בתחנות רכבת וברכבות משא, היינו חלק מהזרם התופח, המסיבי והכאוטי של האנושות שנהר לערים ולכפרים בדרום אירופה או מהם.    היו אנשים בודדים ומשפחות שניסו לחזור לבתיהם, אחרים עזבו אותם בחיפוש אחר התחלה חדשה, אחדים חיפשו קרובים אבודים, אחרים חיפשו מקום להתיישב בו לאחר שלא קיבלו אישור להתיישב ביעד הראשוני שלהם או מצאו שהוא הרוס.     נראה שכל אחד דבר בשפה שונה.    למרבה המזל, האזורים שדרכם הלכנו שוחררו רק לאחרונה מצבאות הכיבוש הגרמני והגבולות היו עדיין מטושטשים.   העמדנו פנים שאיננו מבינים מה החיילים הסובייטים אומרים לנו וענינו להם בג'יבריש כשאנו מתחזים לסלובקים, סלובנים, קרואטים או יוונים.    גביק היה טוב במיוחד בהמצאת "דיאלקטים מקומיים" בלתי מזוהים.

למזלנו, איש לא נראה מעוניין במה שאמרנו.    כל מה שהחיילים הרוסים רצו היו שעונינו וחפצי הערך שלנו –  מה שאנחנו רצינו היה שירשו לנו להמשיך בדרכנו.   לעתים קרובות היה עלינו להמתין במשך ימים בתחנת רכבת ואז להיאבק בשביל  הזדמנות לטפס על גג של קרון רכבת או על כל קרון פתוח שהועמסו עליו תפוחי אדמה או תבואה.    בלילה קר במיוחד, בעודנו קופאים על הרציף, גילה אחד מאתנו כמה לולי ארנבים נטושים מלאים בקש ומוגנים בקרשי עץ מפני הרוח הקפואה. הסתופפנו בהם זמן מה, עד שהצחנה שילחה אותנו בחזרה אל הקור.    פעם אחת, כשרכבנו על מטען של תירס ונאבקנו להישאר יציבים על גבי המסה הנעה של תבואה זהובה, שמענו צליל של אקורדיון וקולות גבריים מפזמים שירים רוסיים עגמומיים.   עם רדת הערב יכולנו לראות קבוצת חיילים, כנראה אנשי הביטחון של הרכבת, יושבים סביב מדורה במרכז הקרון, שרים, מלווים ב"הארמושקה" (אקורדיון).     לפתע, דווקא כשהתחלתי לחוש שמץ סימפטיה כלפיהם – אומללים שכמותם, בודדים ועקורים מבתיהם וממשפחותיהם, כמעט כמונו – קמו אחדים מהם, נטלו את רוביהם והחלו לנוע דרך קרונות המשא הצפופים.     כשהם נעים בקרב הנוסעים, המותשים מהניסיון להחזיק מעמד על התירס, שלא חשדו בדבר, הם לקחו בשקט את השעונים, הכסף, הטבעת או השרשרת של הנוסעים, כל דבר בעל ערך.    כעבור זמן מה שבו החיילים אל האש, מחליקים ברכּוּת לתפקיד הבדרנים, בזמן שחבריהם פנו להשלים את המלאכה בחלקים אחרים של הרכבת.   אף שהתפאורה היתה שונה, ההתרחשות עוררה את זיכרוני.    השילוב של הנוסטלגיה של שיריהם עם האכזריות בה שדדו  חפציהם הדלים של אנשים חסרי ישע, חסרי בית וחסרי כל הביאני להיזכר בסנטימנטליות דוחה של החיילים הגרמנים למראה ילדתה הקטנה של מצילתנו, קריסטינה, ימים אחדים או לעתים שעות אחדות לאחר שהם שרפו למוות ילדות דומות יחד עם הוריהן ושכניהן בחשד שהאכילו נמלט.

הרכבות נעו באטיות ועצרו לעתים קרובות בשדות פתוחים, לפעמים למשך שעות.   היינו קופצים מחוץ למצבורי התירס כדי לחלץ את עצמותינו ולהיענות לצרכי הטבע.    במקומות אחדים היו עדיין כתמי שלג, שבהם השתמשנו כדי לרחוץ את עצמנו.     אכלנו תירס לא מבושל, ולעתים, כשהרכבת עצרה בקרבת כפר או תחנה, היה אפשר לקנות מעט לחם, תפוחי אדמה או גבינה יבשה.    לאחר החלפת רכבות, נופים, שפות ועמיתים למסע במשך פרק זמן שנדמה אין סופי,  הגענו לבסוף לגראץ שבאוסטריה, תחנתנו האחרונה באזור הכיבוש הסובייטי.     שם שוב בא לעזרתנו ארגון "הבריחה" המבולגן  למראית עין, אך היעיל למעשה.

שליח הארגון לקח אותנו למלון  (מלון וייצר?) שבו שהו כבר כמה יהודים כמונו,שניסו לעשות את דרכם לאיטליה.    הועמדנו אז בפני ברירה:  יכולנו לנסות לחצות מאזור הכיבוש הסובייטי לאזור הבריטי באחד הלילות הבאים, אף שהחצייה הייתה מסוכנת וכרוכה במאמץ גופני ניכר.   אך יכולנו גם לחכות מכיוון שהיה ידוע  שגראץ  תצורף בקרוב לאזור הכיבוש הבריטי ואז לעבור לאיטליה ללא סכנה.     גראץ היא עיר ימיבינימית יפה השוכנת בעמק ירוק בהרי האלפים והמלון היה נוח במידה סבירה.    היינו עיפים ונמשכנו להשאר שם ולנוח.   אך הינו קצרי רוח להשאיר מאחורנו את האזור הסובייטי ואת הצבא האדום והחלטנו לנסות את מזלנו בחצייה מוקדמת ככל האפשר.

ערב אחד נאמר לששה מאתנו להשאיר מאחורנו את כל רכושנו ולעלות על מכונית רעועה  שהובילה אותנו לאזור הגבול.    אחרי הליכה של כשעתים בעלטה גמורה המדריך המקומי הורה לנו לעצור, לוודא שאיננו נושאים מטען כלשהו ושאין לנו מסמכים אישיים כדי שנוכל לנוע בחופשיות, לזחול או לרוץ במקרה הצורך ולהתחזות לאיכרים איטלקיים אם נתפס.     היה לנו קשה להפרד מתעודת הסמכה של לובקה אז קרענו אותה לחתיכות קטנות ושמנו אותן בנעלינו.     נאמר לנו לשכב על הבטן, לשמור על שקט ולהמתין לסימן מהמדריך.     תחילה חשתי בחרדה המוכרת:  במשך שנים היו ניירות זהוי כלשהם תנאי הכרחי (אף כי לא מספיק) להשרדות.     אך כעבור זמן מה חשתי שהיפטרות מכל סימן זהוי היא גם התנסות משחררת, רגע בלתי חוזר של ניתוק הקשרים עם העבר הבוגדני שמבחינתנו לא היה לו כל עתיד.    היה זה רגע נפלא ויוצא דופן – לשכב כך בבוץ בחשכה הסמיכה של לילה נטול ירח, בנשימה עצורה, ללא רכוש, ללא עבר וללא זהות, להיות חסרי בית, חסרי שם ורק מעט מזל מפריד בינינו לבין עולם חדש וחיים חדשים.

החיים החדשים התחילו בסככה בבסיס הבריגדה היהודית בטרוויסיו שבצפון איטליה, ליד נקודת המפגש בין הגבולות של איטליה, שוויץ ויוגוסלביה.    הגישו לנו שם ארוחה ובה מצאתי ליד הצלחת את טבלת השוקולד הראשונה שראיתי זה שש שנים.    הייתה זו רק טבלה זעירה של קאדברי, אבל היא נותרה בזכרוני ביתר בהירות מאשר ארוחות גורמה  רבות שאכלתי מאז.    זה היה זמן קצר בלבד לאחר שהבריגדה עברה לצפון איטליה ואנו היינו בין היהודים הראשונים שהם פגשו.   הם היו נרגשים מהפגישה כמעט כמונו.     כל מה שהיה לנו לומר היה חדש להם.    רק מאוחר יותר הם פגשו בשבים ממחנות עבודה והשמדה.    יומיים לאחר מכן נסענו במשאית, באדיבות הוד מלכותו (היה זה עדין ג'ורג' השישי) לתחנת הרכבת ולקחנו רכבת לרומא.

קיץ 1945.  רומא הייתה עניה, רעבה,  מצולקת מהמלחמה אך ידידותית ולמרות כל יפה.  חמשת החודשים שבהם שהיתי שם היו בין הימים היפים בחיי.    לובקה קבל עבודה בבית החולים הצבאי הבריטי, אני הלכתי לעבוד ב- AJDC – UNRRA ׁ-  (ג'וינט – הועד האמריקאי לענייני חלוקה – סוכנות האו"ם לסעד ולשקום) כעובדת סוציאלית בלתי רשמית במחנה העקורים הענקי החדש בצ'ינצ'יטה שברומה.    הם לא היו אמורים להעסיק פליטים אך ידיעת שפות הפכה אותי למועמדת רצויה.    רבי פוטשניק, רבה של חייל המתנדבים של יהודי דרום-אפריקה, שמשפחתו באה מוילנה, לקח אותי תחת חסותו ואני במסווה של קצינה בחיל.    הפגישה עם היהודים העקורים ועם נצולי מחנות היתה תגלית בעבורי.    התידדתי עם אדם זקן שלימד אותי יידיש והייתי מופתעת מהקלות שבה הצלחתי לתקשר עם אנשים שעמם היה לי עכשיו גורל משותף אף שלא היה לנו עבר דומה.

שמחתי עקב האפשרות לעבור מתפקיד של מקבלת אזרה לזה של מושיטה אזרה וכך יכולתי לפעול, ליזום, להפעיל שקול דעת, להיות בעלת סמכות כלשהי עם הסמל האולטימטיבי שלה – מדים.  הופתעתי והתרשמתי מהחיוניות ומהיזמות של אנשים במחנה.    AJDC ו- UNRRA רק  החלו בפעולתן ועדין לא פתרו את שאלות מסגרות פעילותן המשותפת ולא סיגלו אותן למצב.  אך צרכי תושבי המחנה סופקו והעזרה הנחוצה תוכננה  ואורגנה בעקר הודות ליוזמה של תושבי המחנה עצמם.    על אף הדמורליזציה, חיוניותם ונחישותם לשקם את שברי חייהם היו מרשימות,  אף שלעתים קרובות אף מפחידות בעוצמתן ובהתעלמותן משקולי החוק והמוסר.

הייתי המומה מיופייה של רומא ומהאלגנטיות של הנשים הרומאיות על אף המחסור והעוני של אותם ימים.  הרגשתי לראשונה שיש משהו מעבר למלחמה, לגרמנים, לרוסים ולבריחה.  ברומא טעמתי לראשונה את טעם  העולם הגדול.    בזמני החופשי שוטטתי ברחובות העיר, התבוננתי בכנסיות, במזרקות , במוזאונים.    היה לי ג'יפ ולעתים יצאתי בשעות אחר צהרים  לחופי אוסטיה או סנטה מרינלה,  לפעמים נסעתי עם לובקה לערים אחרות דרך הנופים הנהדרים של אומבריה וטוסקנה.    ראיתי בתיאטרון הפתוח  טרמה די קרקאלה את ההפקה האדירה של אאידה , עם פילים חיים על הבמה ועם הקהל כה שונה מקהלי התיאטרון השקטים, הממושמעים והמאופקים בפולין.

כאשר אני חושבת בהם כעת, אותם חודשים שטופי שמש, נטולי דאגה ברומא, כה מנוגדים לרקע הטרגי של השנים הקודמות ושל הזמנים הקשים שעוד היו לפני, קשה לי לצרפם לאותו מהלך חיים.   כמו באפיזודה לימינלית שמפרידה שני שלבים בחייו של אדם,  השונים זה מזה באופן קיצוני,  כך נעתי בעת ובעונה אחת בכמה מישורים שלא התיישבו זה עם זה.    הייתי גם פליטה וגם תיירת, עקורה מביתי וגם תושבת וילה מפוארת, לובשת  מדים של הצבא הבריטי ועובדת במחנה פליטים  ברומא מטעם ארגוני רווחה אמריקאיים .    את ביתנו היפה בוויה פאריולי  חלקנו עם גולה רוסיה מבוגרת שכולם  כינו אותה "פרינצ'יפסה".     היא הייתה גברת עשירה, אקסצנטרית, דומה לסוס גזעי, שאהבה לבוש ותכשיטים דרמטיים,   קצת מבולבלת ושיכורה  לעתים מזומנות,  אך מסבירה פנים וידידותית.    עם קרה שהגעתי הביתה  כשמאהבה האיטלקי הצעיר ביקר אותה, ה"קמריירה" המסורה שלה הייתה מצמידה את  אצבעה לפיה  ולוחשת:  "ששש…   פרינצ'יפסה  פה ל'אמורה".

אהבתי כל זאת.    טבעם החולף והבלתי יציב  של חיי ברומא לא הטריד אותי ורציתי להמשיך בהם עד אינסוף.   גם לא הייתי להוטה לנסוע לפלסטינה, אדישה כפי שהייתי למסורת היהודית או לסנטימנטים ציוניים.    חשתי חרדה מפני החיים בחברה שבה כולם יהודים וניסיתי להאריך את האינטרלוד הרומאי שלנו ככל שיכולתי.    אך לובקה, חבר לשעבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ומעשי לאין ארוך ממני, היה קצר רוח לעזוב.     כאשר גיליתי שאני בהריון נראה שזה אכן הזמן לנסוע.    לובקה עשה את ההכנות ההכרחיות ביעילות השקטה האופיינית לו, ונקבע שנפליג בספינה הבאה שתצא לפלסטינה.    היה עלינו לצאת לדרך בארבעה בנובמבר.    לקחנו רכבת לבארי ושם קיומנו כפרטים שרק החל בא אל קצו הפתאומי.    בערב נלקחנו במשאיות עם מאות עולים אחרים לתחנה ורכבת מיוחדת הביאה  אותנו לטארנטו.    אף על פי שטארנטו נמצאת רק מאה קילומטר מבארי, בלינו את כל הלילה ברכבת.     במובן מסוים זה היה גרוע יותר מאשר טלטולי המסע הארוך שלנו במשאיות וברכבות משא מוילנה דרך וורשא,  בוקרשט, ולרוחב הבלקאנים,  לגראץ.     שם היינו בסכנה אך חופשיים.     כאן הינו נעולים בפנים , דחוסים בתאי רכבת עמוסים לעייפה בהמון אנשים נרגשים ורועשים, מבקשים לדעת מה מתרחש ואיש אינו טורח לספר להם  דבר.      זו הייתה חוויה חדשה ומקוממת.    הייתה לי תחושה חזקה של אובדן שליטה ושל חוסר אונים משפיל.    בבוקר הורדנו מהרכבת והובלנו לעבר כבש הספינה.    היציאה מהנמל נמשכה שעות רבות והופרעה על ידי אנשים שניסו לעלות על הספינה אף שלא נמנו עם רשימת הנוסעים.   הם איימו על פקידי "המשרד לענייני פלסטינה" וגידפו אותם כשנעצרו.    נשותיהם  התקיפו פיסית את נציג    הסוכנות היהודית, ד"ר נהון, אדם אבהי וטוב לב, פתטי בניסיונו להישאר רגוע בזמן שכובע הבורסלינו האלגנטי שלו נוער מראשו והוא נדחף והוכה בידי הנשים הנזעמות.     לאחר עכוב ממושך האונייה יצאה  לדרך עם 778 נוסעים.

אנית הקיטור "הנסיכה קתלין" היתה ספינה קשישה ורעועה שנבנתה ב -1925 (וטבעה באלסקה ב-1952).    כעבור שנים של שרות כמעבורת יוקרתית לתיירים לאורך החוף של קולומביה הבריטית, היא שרתה כספינה נושאת גייסות במלחמת העולם השנייה וכאשר ב-1945 שכרה אותה הסוכנות היהודית לנשיאת מהגרים לפלסטינה, היא הייתה חבוטה וכל שרידי תהילתה הקודמת לא נותרו בה.    הים היה סוער וחליתי במחלת ים למשך כל ששת ימי המסע וכמעט לא יצאתי מהתא במהלך ההפלגה.    הסיפון נראה כמו בית משוגעים  כולו מהומה, טינופת וסרחון.    רוב האנשים היו חולים.    המזון המועט נדלה מסיר ענקי ומלוכלך על פי רוב לקופסאות שימורים ריקות שאנשים הצליחו למצוא.   לא הייתי מסוגלת לגעת בו גם לו היה משובח כפי שהיה בתפריט של "הנסיכה קתלין" בימים שעדין חצתה את מימי האוקיאנוס השקט נושאת תיירים ונופשים.

עגנו בנמל חיפה באחד עשר בנובמבר 1945.     ייתכן שהתרגשתי למראה  חיפה ורכס הכרמל כמו רוב העולים עם בואם, אבל הייתי מותשת מכדי להעריך את המראה.   אך הייתה זו הקלה למצוא את עצמי על קרקע מוצקת.    אני זוכרת את הנוכחות המסיבית של משטרת המנדט,  ההמולה וחוסר סדר שהיה מפחיד אלמלא הייתי מורגלת לכאוס דומה, אם כי ידידותי יותר באיטליה.   נדחסנו לאוטובוסים שהובילו אותנו תוך זמן קצר למחנה המעצר של הצבא הבריטי בעתלית.    שם היו שוטרים אפילו רבים יותר.    כיוונו אותי לקסרקטין ומצאתי את עצמי  באולם שינה ענקי לנשים שבו ניתנה לי מיטה נקייה מכוסה בשמיכה צבאית, מגבת ופיסת סבון.   זה נראה לי טוב ושמחתי לשכב ולנסות להתאושש מהחוויה המחרידה של המסע בים.

כמה דקות לאחר מכן התעוררתי  מצווחות והתייפחויות  קורעות לב.    התברר שמראה  הקסרקטינים, גדרות התיל ומגדלי השמירה עורר בכמה נשים באולם השינה פחדים בלתי נשלטים הקשורים לחוויותיהן במחנות.    פתאום הבנתי כמה עלי להכיר תודה על כך שהחוויה הזו שהיא מן הסתם תרדוף אותן במשך כל חייהן, נחסכה ממני.   יחד עם אחרים ניסיתי להרגיע אותן אך ללא הועיל.    נזכרתי אז בתמונה מחיים שנראו לי כעת שייכים למישהו אחר.    ערב אחד לובקה ואני נתקלנו כשיצאנו ממסעדה בווילנה באישה צעירה ויפה.    לובקה נזכר שהיא הייתה אחת ה"בנות" שהוא טיפל בהן בבית החולים.    הוא חייך אליה ומאוחר יותר סיפר לי כמה מפוחדת היא הייתה כאשר התקבלה  ושהוא לא עזב אותה עד שהצליח להעניק לה ביטחון.    זה נתן לי רעיון.   רצתי לחפש את לובקה, וכמוכן, היו לו סמי ההרגעה הנכונים ואף חשוב יותר, הליכות הנועם המשרות ביטחון והמילים הנכונות ביידיש כדי להרגיע את הנשמות המעונות והאומללות האלה.

ביום הבא נקראנו למשרד.  פקיד בריטי ונציג של הסוכנות  היהודית החתימו אותנו על כמה מסמכים ואמרו לנו שאנו חופשיים ללכת.    מנסיעתנו באוטובוס לתל אביב זכרתי רק מטעי ההדרים וריח  פריחת תפוזים המשכר.    זה היה לי חדש לגמרי ואני נזכרת שקיוויתי שזה יהיה סימן לבאות לטובה ושפחדי ביחס לעתידנו הם בלתי מוצדקים ושהדברים עשויים להתגלות  כטובים מכפי שתחושותי מבשרות הרעה הביאוני לצפות.

                                                                 ***           .

במשך שנים לאחר עלייתי לארץ לא חשתי נוח  בעורי כיהודיה וכישראלית.    אולם טרדות יומיום, המשפחה, לימודים ועבודה  לא הותירו פנאי לעסוק בתחושה עמומה זו.    יתכן  גם שחששתי  מהמסקנות העלולות לנבוע מבחינה מפוקחת של מצבי והאופציות הפתוחות  בפני.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      היה קל יותר לשחות עם זרם האירועים כפי שנסיבות זמנו אותם.    האנשים שבאתי במגע אתם, באקראי או כמעסיקים, שכנים, עמיתים לעבודה,  היו טובים אלי.    מישהו שעזב את ירושלים אפשר לי שמוש בדירתו,  השכנים עזרו בטיפול בגדעון, עמיתי בעבודה היו ידידותיים.   עבודתי ב"מזכירות  האנגלית" של הדסה זימנה  לי קשר עם לא מעט אנשים.     אחד מתפקידי היה להעתיק במכונת כתיבה מסמכים ומכתבים  – הדפסתי בשיטה עיוורת  בלי להתעמק בתוכן המסמכים וניצלתי את הזמן לחלומות  ותכניות.       ידיד, צבר בעל אהבה גדולה לארץ,  פקח את עיני ליופי שבנופים מדבריים וקשר אותם עם סיפורים ודמויות  מהתנ"ך,  וכך נוסף ממד רומנטי לנופים שלפני כן ראיתי רק את צחיחותם המרתיעה.    אינני יכולה להצביע על הרגע שבה חל שינוי ביחסי ליהדותי ולארץ, אך נחרט בזכרוני  האירוע בו השינוי הזה בא לידי ביטוי.    היה זה בשנות השבעים בנפאל שם גרתי אז באופן זמני.     כאשר מורי וידידי, ת' ט', ראש המנזר הטיבטי בו למדתי בודהיזם,  הציע לקיים טקס צנוע  לציון "כניסתי לקהילת הבודהיסטים",  פתאום הרגשתי שעלי לסרב.    אף שאינני שומרת מצוות ולמרות השפעתו של  הבודהיזם על אישיותי והתנהגותי,  נרתעתי ממה שהצטייר בעיני כאקט לא ראוי של נטישת  קבוצת ההשתייכות,  עמה  קשר אותי גורל משותף.

הקושי להטמע בחברה החדשה לא נבע מנאמנותי לשורשי הפולניים.     בפרפרזה על המלים של   וו'  ג'  זייבלד,  אני נוטה לראות במקומם את החור שנוצר לאחר שנעקרו.    כמי שנולדנו במשפחה יהודית מתבוללת חילונית, בת המעמד הבינוני בפולין, גדלנו, אני ואחותי, באווירה של אדישות כלפי דת וחוסר עניין במסורת או בשורשי המשפחה.     הורינו נטעו בנו כבוד לערכים תרבותיים ואינטלקטואלים, אך לא מחויבות למשהו שחורג מהישגים אישיים למעט כללי היושר וההגינות הבורגנית.    הייתי יהודייה  למחצה ופולנייה למחצה ופרוש הדבר היה שלא הייתי לא זו ואף לא זו.    ידעתי שאני יהודייה, אך עובדה זו לא טמנה בחובה מבחינתי תוכן חיובי כלשהו ולא נגזרה ממנה מחויבות כלשהי.   להיות יהודי היה לגבי ולגבי הורי כמו פגם גופני:  משהו שיש לשאתו בכבוד ולמזער ככל הניתן  את הנזק בעטיו.    התרבות הפולנית והנוף הפולני היו היחידים שהכרתי ושראיתי בהם את שלי, ועם זאת מחויבות מלאה לזהות הפולנית היתה בלתי אפשרית אפילו ליהודייה נומינלית בלבד כמוני.      אף שלא הושפענו מכך אישית, היינו מודעים  לאנטישמיות הפולנית, להתקבלותנו הבלתי מלאה בידי סביבתנו הפולנית ולטבעו הבלתי יציב של קיומנו על אדמת פולין.    האירועים במהלך המלחמה ובעקבותיה חיסלו את האשליה שאולי חיינו בה במידת מה לגבי זהותנו כפולנים.

בעקבות  השנים של זהות חלקית ומפוקפקת של ילדותי באו חמש שנים נוספות (1945-1939), שהיו אז יותר מכרבע ממניין שנותיי, בהן הייתי משתייכת לשום מקום, תחילה כמנודה ומסתתרת,  המטשטשת את זהותי בכוונה,  לאחר מכן כ"אדם עקור", עוטה ופושטת זהויות לפי הצורך.    רק כשהגעתי לפלסטינה עלתה שאלת הזהות אף שהיא לא באה לביטוי ברור באותו זמן.     היתכן שההיסטוריה המוקדמת שלי הביאה אותי להזהר מפני מחויבות לזהות חד-משמעית?  האם הייתי נידונה  להשאר זרה לנצח?

כשאני מתבוננת אחורה בימיי הראשונים בפלסטינה היהודית, אני נזכרת בגורמים נוספים שכנראה  האטו את תהליך גבוש הזהות שלי.     כמו יהודים מתבוללים רבים,  חונכתי לא לאהוב תכונות וקווי אופי יהודיים סטראוטיפיים ולחקות את דרכיהם של גוים בני המעמד הבינוני הגבוה שממנו היינו אמורים להיבדל רק בהשתייכות דתית רשמית.     אמנם לא חינכו אותנו להתכחש ליהדותנו אך לימדו אותנו להצניע אותה.    סברנו שהצגה לראווה של "תכונותינו היהודיות" היא וולגרית ודוחה.    ברור שבמצב בו מצאתי את עצמי עם הגיעי לתל אביב היה לי קשה למצוא מודלים להזדהות.    אילו נסיבות אפשרו לי לנסוע, לפגוש אנשים צעירים, צברים, חברי קיבוץ, פעילים פוליטיים וחברתיים היה זה מן הסתם שונה.    אבל הייתי תקועה בסביבה עירונית אפורה, קרובה ענייה של קרובי העניים, "אאוטסיידר"  בסביבה פיסית וחברתית בלתי מוכרת ובלתי מבטיחה.

בתל אביב, שבה ביליתי את החודשים הראשונים לאחר בואי, היינו אורחיהם של דודתי אסתר ושל בעלה יצחק.    הם קיבלו אותנו – מעמסה נוספת ובלתי צפוייה על אמצעיהם הצנועים –  בחום ובנדיבות.   דודות ובני דודים שונים הזמינו אותי מדי פעם לארוחות ונתנו לי מתנות בעלות ערך מעשי.    היתה לי עם זאת תחושה מוזרה שהם לא אהבו אותי ואולי אף מאסו בי בדרך כלשהי, שלא היתה לגמרי ברורה לי.     איש מהקרובים האלה ומילדיהם לא הראה עניין כלשהו ברקע שלי, בילדותי, בחינוכי, בחיי מלפני המלחמה או בחוויית המלחמה שלי.    נראה שהיותי ניצולת שואה מיצה לחלוטין את זהותי בעיניהם.    אך אפילו כניצולת שואה לא התאמתי לשום משבצת על מפת המציאות שלהם.     לא הייתי ניצולת מחנות  ולא פרטיזנית, אפילו לא הסתתרתי ביערות או במחסן או לול תרנגולות.     הם מעולם לא שאלו אותי שאלות.     האם לא היו סקרנים?   האם היו נבוכים? נראה שאי יכולתם לשבץ אותי בקטגוריה מוגדרת כלשהי מבין קטגוריות הניצולים סימנה אותי כמשהו חשוד במעורפל, שמוטב לשתוק לגביו.

נרתעתי מן ההזדהות עם הקטגוריה הרחבה של "ניצולי שואה".    ראשית, באותם ימים הזדהות כזו הורידה אותי בבירור למעמד החברתי הנמוך ביותר, מעין מוקצה.     דבר אחד היה לעבוד למען אותם אומללים חסרי מזל, כפי שעשיתי ברומא, ודבר אחר היה להיות אחד מהם.    הדימוי שלי על הניצולים היה של אנשים מחוספסים שהעוגן המוסרי שלהם ניתַק, שלא הייתי שותפה להתנסויותיהם ולאוצר המילים שלהם.     "מחנות", "קאפו", "יודנראט", "קרמטוריום", "אקציות", "חיסולים" – אוצר המילים הבסיסי שבשיח המהגרים החדשים באותם ימים לא היה אוצר המילים שלי.      כמו כן הרגשתי שהגינוי החובק- כול ונטול ההבחנות שלהם כלפי כל דבר וכל אדם בנרטיב השואה שאינו יהודי היה שגוי הן עובדתית הן מוסרית.   הישרדותי נעשתה אפשרית הודות ליושרה  המוסרית, נדיבות לב ובעקר אומץ של יותר מאדם אחד, אך יותר מכולם של מצילתי, קריסטינה אדולף[3], שאומץ לבה והאוטונומיה  המוסרית שלה עלו על אלה של כל אדם שהכרתי לפני כן או מאז ואילך.

יתרה מכך, שלוש וחצי שנות החיים איתה היו לי ולאחותי חוויה מכוננת.    שם קראתי לראשונה ספר בפילוסופיה של המוסר ונעשיתי מודעת לראשונה לממד הרוחני של הקיום.    לכן מחיתי על ההנחה הרווחת    שבתוהו ובוהו שממנו באתי מושגים כמו ציוויליזציה וערכים איבדו כל משמעות.    בהקשר של חוויית המלחמה שלי, אכן דבקה בהם משמעות רבה.      עם זאת, היה ברור לי אינטואיטיבית שבסביבתי בתל אביב באותה תקופה היה כל קישור של השואה עם משהו טוב או חיובי בלתי תקין פוליטית, בלתי הולם ומחשיד.     החוויה החזקה והחיובית ביותר בחיי הוסטה אפוא ממסלולה, נתחבה אל המחתרת, לא התירה לעצמה להתבטא  בפרסונה שלי.     להבדיל מניצולים רבים שחשים אשמה על הישרדותם בעוד שאחרים, חבריהם או בני משפחתם, נספו, השלד הפוסט-שואה בארון שלי  לא היה האשמה שבהישרדות, אלא האשמה שבקישור זיכרון תקופת השואה עם דברים טובים ונאצלים.

בחלוף הזמן הצטרף ממד נוסף לתחושת התלישות שלי.    השכלתי המסודרת בעברית לא נמשכה מעבר לשבועות אחדים בקורס של נשים   עובדות מיד לאחר בואי לתל אביב.    עם עלייתי  לירושלים קיבלו עדיפות עניינים הכרוכים בדחיפות מיידית על פני עניינים שהם אמנם חשובים, אך לא מהותיים למלוי צרכיי היומיום הדחופים.      כפי שניבאה אמנו, שעמדה על כך שנלמד שפות זרות,  הצלחתי להתפרנס הודות לאנגלית השוטפת שלי.     במשך השנים רכשתי ידיעה סבירה  בעברית.   העברית שלי הפכה לשותפת אבל לא מדויקת דייה וללא רבדי עומק.    גדלתי לאור תפיסה ישנה ששפה מטופחת ושנונה היא סימן  מעמדי, ובורותי במקורות ספרותיים והיסטוריים עבריים כמו גם העדר מבחר של אסוציאציות בהישג יד גרמו לי להרגיש נחותה וdeclassee- .                כמו כן דחיתי בחוסר תבונה ואולי גם בהעדר ענווה,  את התמיכה ורגשות האחווה שהוצעו לי  מטעם "קהילת וילנה" וארגונים שונים של יוצאי פולין,  במאמץ מכוון לנתק את עצמי מהעבר ולהתמקד בהסתגלות לסביבתי החדשה.    רק זמן רב לאחר מכן, ולאחר ששילמתי מחיר גבוה, למדתי שמסגרות ההשתייכות הראשוניות, המובדלות לכאורה הן הן שמתווכות  ביעילות במציאות הישראלית בין הפרט לבין חיי ה"מיינסטרים" החברתיים והפוליטיים.

אחד האירועים היחידים הזכורים לי מהימים ההם היתה לידת בני, גדעון בפברואר 1946.   גדעון? ובכן, דחיתי בנחישות את ניסיונותיה של משפחתי להעמיס על בני שם של קרוב משפחה שנפטר והרגשתי, לראשונה מזה זמן רב, שאיש חוץ ממני לא יחליט כאן.    במבט לאחור, אני רואה את הבחירה בשמו של גדעון כהחלטה האוטונומית הראשונה שלי מאז שעזבתי את רומא, פעולה שמסמלת את תחילתו של מה שהיה מאז – אף שלא בהצלחה מלאה – הניסיון להיהפך ל"מקומית". באורח טבעי, כולם סביבי הציעו שמות.     כולם נשמעו לי בלתי מתקבלים על הדעת.     בגלל אי בקיאותי בעברית הצליל של רובם צרם לאוזני, בעוד ששמות המסורתיים כמו משה, יצחק ואברהם העלו בי אסוציאציות בל יימחו של  יהודי גלותי שללא ספק לא רציתי שבני יידמה לו.     אז מישהו הציע "גדעון".     השם הדהד חיובית ועורר הדים לצלילים מוכרים של מילים כפנתיאון, תיאטרון או אקורדיון.      אז קראתי את הפרקים המתאימים בתנ"ך, ושלא כבדרכי,ללא רגע של היסוס, הודעתי על החלטתי כסופית.    רק שנים לאחר מכן הבנתי את המשמעות האידיאולוגית, הכנענית משהו של השם שנתתי לבני.

אני נזכרת בהנאה בימים הספורים שבהם שהיתי בבית החולים.    היתה לי תחושה בלתי מוכרת של נורמליות, של קיום רגיל ובלתי מורכב, טעם שלא חוויתי זה שנים.     בבית הכינה דודה אסתר הכול למען הילד, היא חנכה אותי בשגרת הטיפול בתינוק, המשיכה לפקח על ביצועי באדיקות והיתה  תומכת ונדיבה.    עם זאת הרגשתי בודדה.    בעלי, לובקה, היה בירושלים, תחילה עסוק בחיפוש עבודה ולאחר מכן בעבודה בבית החולים הדסה ומאוחר יותר חולה מכדי לדאוג להיקלטותי.    ידעתי שהיה  אומלל בשל מעמדו בבית החולים, שהיה נמוך בהתחשב בהכשרתו ובניסיונו.    חשתי אשמה ביודעי שהדאגה לי ולילדנו מכבידה מן הסתם על מצפונו ואולי מחמירה את מצבו.    לא היה לנו טלפון והקשר בינינו התקיים – לא ייאמן – באמצעות הדואר.    לא היה לנו כסף ולא היתה דירה.   לובקה חי בביתם של ידידים וישן על מיטה מתקפלת בסלון שלהם.

ביתנו הראשון בירושלים היה דירת חדר עם אמבטיה זעירה וללא מטבח, בחלקו האחורי של בית דו-קומתי ברחוב עזה.  כדי להיכנס היה צריך ללכת בשביל צר מסביב לבית שהוביל לחורשת אורנים קטנה, וממנה אל מרפסת קטנטונת שדרכה נכנסו אל החדר היחיד.   הסוכנות היהודית נתנה לנו מיטה, מישהו נתן לנו ארגז עץ ישן ששימש לנו כארון, המיטה ולול הפעוטות של גדעון היו מתנות של דודה אסתר  דוד יצחק.    חברינו החדשים, משפחת אבן טוב, נתנו לנו כמה כלי מטבח וכיסאות.

פגשנו את מר וגברת אבן טוב בביקורנו הראשון בירושלים.   ארבעתנו, סולקה (ד"ר שאול גורפינקל) ואישתו אמה, בעלי לובקה ואני הלכנו ברחובות ירושלים וחיפשנו נוטריון כדי שיתרגם ויאשר את הדיפלומות של לובקה וסולקה.   לפתע לובקה, היחיד בינינו שיכול היה לקרוא עברית, קרא: "הנה זה!" והצביע על שלט האומר: "מאיר אבן טוב, עורך דין ונוטריון".   "מצאנו אותו!  הנה נוטריון בעל שם רוסי (כמו לרמונטוב, איבנוב או קוזלוב, חשבנו בתמימות) שיעשה בשבילנו את העבודה".   דקות אחדות מאוחר יותר ישבנו במשרדו של מר אבן טוב, שהתברר שאינו רק דובר רוסית, אלא הוא גם חביב בצורה יוצאת דופן.  הוא סירב לקבל תשלום על התרגום והזמין את ארבעתנו לארוחת ערב אצלו בבית באותו לילה.   אף  שנולד ברוסיה, לא היה לכך כל קשר לשמו.    טעותנו בזיהוי מקור השם היתה התחלה של ידידות גדולה ושופעת נתינה.    מר אבן טוב ואישתו חנה עלו לפלסטינה מאודסה עם קבוצת נוער ציוני בשנות העשרים של המאה ה-20.     הוא נעשה לימים  שופט; אישתו היתה פעילת  "מפא"י מיליטנטית, עם נטיות בולשביקיות ואפס סובלנות לסטייה אידיאולוגית.    כשפגשנו אותה היא היתה ראש ארכיון הסוכנות היהודית.     בהמשך שירתה כמזכירת ממשלת ישראל הראשונה ומאוחר יותר כמנהלת הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה.   הם אימצו אותנו ופעלו  במסירות למען היקלטותנו בארץ, עזרו לנו להתגבר על משוכות ביורוקרטיות ותמכו בנו בעתות משבר, שהיו לא מעטות.

אמה ואני שמרנו על חברות קרובה איתם זמן רב לאחר שלובקה מת ממחלת לב בינואר 1948 וסולקה נהרג כמה שבועות לאחר מכן מפגז ברחוב ירושלמי.   באמצע שנות השישים אמה נכנעה למאבקה בדיכאון, בבדידות ובנישואים שניים קשים והתאבדה.    רק אני, השורדת היחידה מארבעתנו, הוספתי לבקר בקביעות את גברת אבן טוב והייתי ליד מיטתה בימיה האחרונים.

אני יכולה להיזכר רק במעט מתוך כמעט השנתיים שחלפו בין בואנו לירושלים לבין מותו של לובקה בינואר  1948.    נראה לי שהקושי להזכר באותם ימים אינו נובע מהיטשטשות החוויה עם חלוף הזמן אלא מהמודעות המטושטשת שלי לאירועים בזמן התרחשותם.    מבולבלת וחסרת אוריינטציה כפי שהייתי, משותקת בגלל מוות שלא הצלחתי לקלוט, כורעת תחת אירועים שלא הצלחתי להבין או לפענח.    מהימים שקדמו למותו של לובקה בבית החולים הדסה אני נוצרת בזיכרוני רק דימוי מטושטש של עצמי בבית החולים, מצונפת בכיסא בפינת החדר, מקשיבה לנשימתו תחת מסכת חמצן, מפוחדת, ריקה מתחושות, ובודדה נורא, כאילו נמצאת בבועה  מופרדת משאר העולם שנסוג לאיזה קיום אחר.   למרבה האירוניה, אף שחוויתי מלחמות ושכול, זו היתה הפעם הראשונה ששהיתי בקרבתו של אדם גוסס.      אדם זה היה חברי היחיד, הסיבה לעלייתי והיסוד לכל תוכניותינו לעתיד.

נראה שצוות בית החולים התעלם ממני, לא הבחין בקיומי.     נוכחותי בחדר בית החולים לא      הוכרה.    מישהו ודאי דיבר אלי אחרי שלובקה מת, אבל איני יכולה להיזכר מי זה היה או מה נאמר. תעודת הפטירה שלו אומרת: מצב משפחתי – לא ידוע.    עם זאת אני זוכרת שביום ההלוויה שלו היתה הפגזה כבדה, ולא הורשיתי לבוא כשגופתו נלקחה באמבולנס משוריו לקבורה בבית הקברות של הר הזיתים.    כאב לי נורא שהיה עלי לתת לו ללכת לבדו, ואז תינוק קטן שכנראה מת באותו הלילה הונח לצדו על האלונקה ומצאתי בזה נחמה משונה.

 כצירוף מקרים מוזר, פגשתי בהרצאה, זמן קצר מאחר שהתחלתי לכתוב סיפור הזה,  אישה שזכרתי מהימים שבהם  עבדנו שתינו באותו מוסד, לפני כחמישים שנה.    אך היא זכרה אותי – כך אמרה – מלפני כן.    היא היתה אחות צעירה בבית החולים הדסה  כאשר בעלי גסס שם ב-1948.    היא זכרה שראתה אותי תמיד לבד בכורסה בפינת החדר ושחשה חמלה רבה כלפי. "מדוע לא דיברת איתי?"  שאלתי.   היא שתקה שעה ארוכה.  "אני משערת שבאותם ימים פשוט לא הרבינו לדבר",  אמרה לבסוף.

 


[1]   על סיפור הצלתנו בידי קריסטינה אדולף ראה:  Lydia Aran,  “Krystyna’s Gift”, Commentary, פברואר 2004

[2] ראה : לידיה ארן "זרועות  פשוטות נוכח  המוות", הארץ,  16 ליולי 1993

[3] סיפור הצלתי, "Krystyna’s Gift", פורסם בקומנטרי (Commentary), פברואר 2004.