האם בודהא הקדים את תורת הקוונטים: בודהיזם ומדע

היחסים בין בודהיזם למדע[1] הם בין הסוגיות המרתקות בתולדות הבודהיזם.  דעה רווחת לפיה הבודהיזם – שלא כדתות אחרות – תואם מדע היוותה אחד מהגורמים החשובים בהתפשטותו בעולם המודרני.   איך נולד דמוי זה של הבודהיזם ומה היו גלגוליו בעקבות שינויי פרדיגמות במדע,  גיוון הדוקטרינה הבודהיסטית וחילופי אפנות אינטלקטואליות במערב?      אכן, בשונה מדתות מונותאיסטיות, בהיסטוריה של הבודהיזם אין פרקים של התנגשות חזיתית עם המדע.  האם מעיד הדבר על קיום דמיון אמת בין ראיית המציאות על ידי הבודהיזם לבין תמונת העולם על פי המדע העכשווי?    ואם כן, האם בשל הזמן לשתף מומחים בתורת הנפש ובטכניקות מדיטציה הבודהיסטיים, בפתרון בעיות איתן מתקשה המדע המערבי להתמודד?

הבודהיזם נולד במאה ה-5 לפנה"ס, בהודו ומלאה תפקיד מפתח בהגותה, תרבותה, ואומנותה במשך למעלה מאלף שנים, בהן התפתחו בו אסכולות הגות ומערכות פרקטיקה שונות.   מראשית ימיה קסמה תורת הבודהא  בעקר לבני המעמד הבינוני הנייד וכך נסעה עם פמליות הסוחרים, שכללו נזירים-מיסיונרים, בדרכי המסחר והופצה ברוב שטחי אסיה.   במרוצת הזמן, חוקרים, אומנים,סופרים ומורים רוחניים החליפו את הסוחרים כמפיצי הבודהיזם ברחבי העולם.  במהלך  מגעיו  עם דתות ותרבויות שונות  ובשאיפה לשמור על רלוונטיות בנסיבות חדשות ובזמנים משתנים, עבר הבודהיזם  גיוון רב  ונוצרו בו זרמים, כתות ושיטות פרקטיקה נוספים.   החל מאמצע האלף הראשון לספה"נ התקשה הבודהיזם להתחרות בהינדואיזם שמוסדותיו ויסתו את חיי ההודים, כולל הבודהיסטים, ונסוג למספר מנזרים גדולים.  עם השלמת הכיבוש המוסלמי בסוף המאה ה-13, הבודהיזם נעלם כליל מאדמת הודו.   בחלוף השנים חדל הבודהיזם להצטייר בעיני ההודים כדת נפרדת ונתפס כאחת הכתות  ההינדואיות.   אף כי לאחר העלמותו מהודו, הבודהיזם המשיך לשגשג  במרבית שטחי אסיה, הוא לא עורר עניין מחוצה לה, בין השאר בגלל חומת האיסלם שבודדה את אירופה הנוצרית ממערב, דרום ומזרח.

היה זה רק בשלהי המאה ה-18 שפקידי הממשל הקולוניאלי הבריטי בהודו החלו לאתר שרידים, לזהות אתרים ולגלות כתבים בודהיסטים עתיקים.   כתבים אלו, שנשלחו לאירופה  ותורגמו ופורשו שם, הפכו לחומר ממנו המלומדים האירופים בנו את תמונת הבודהיזם.   למלומדים אלה[2]  לא היה מגע עם עמיתיהם האסיאנים ואף אחד מהם לא הרחיק לאסיה כדי להתבונן באמונות ובפרקטיקות דתיות שם.   טקסט לבדו נחשב למקור מספיק להכרת דתות אחרות.

תדמית הבודהיזם שעוצבה באירופה וארה"ב במאה ה-19, היתה של דת "ללא דוגמה, ללא אמונה, ללא פולחן או סגידה, ללא אל".  הבודהיזם נתפש כמכלול עקרונות אתיים  ופילוסופים אותו לימד במאה החמישית לפנה"ס מורה בן תמותה שלא היה לו עניין באלוהים, בעולם הבא או בנשמה הנצחית של אדם, ושראה את יעודו היחידי בהקלה על הסבל הקיומי של אדם על ידי פקיחת עיניו לכך שכל הדברים כולל אדם עצמו הם חולפים, בלתי-יציבים,  תלויים זה בזה ומשתנים ללא הרב.

הדרך בה פירשו האקדמאים המערביים של המאה ה-19 את הטקסטים של הבודהיזם ההודי שיקפה את  הZeitgeist-  של התקופה, מעל לכל, הערצת המדע והמאבק לשחרורו משליטת הדת (הנוצרית), וכן התקוממות נגד סמכותה הגורפת של הכנסיה והכמורה.    על בסיס הטקסטים שהגיעו לידיהם, המלומדים המערביים ייחסו לבודהיזם רציונאליות מפוכחת ואתיאיזם נטול דוגמה.   כך נתפשה על ידם תורת הבודהא המקורית, אותה  העמידו כנגד מה שנראה בעיניהם הויקטוריאניות  כבודהיזם וולגרי, מושחת, רווי חושניות ואמונות טפלות של אסיה בת זמנם.

תפישתם את הבודהא  ואת הבודהיזם  –  עיבוד אירופי של חומרי גלם שהופקו בקולוניה (במקרה שלנו הטקסטים) –  יוצאה, על פי הדפוס הקולוניאלי המוכר, חזרה לשוקי אסיה.    שם, הרציונאליות והמדעיות המיוחסות לבודהיזם גויסו במאבק נגד השלטון הקולוניאלי ולהבניית מדינת לאום.   בסרי לאנקה (אז ציילון) הדבר כלל מאמץ להחזיר מכובדות לממסד הבודהיסטי המנוון והמושחת של האי,  ומאבק בפעילות מיסיונרים נוצרים המשרתים את השלטון הקולוניאלי.  וכך מציג אנאגריקה  דהרמפאלה ,הדמות המובילה בתנועת "הבודהיזם החדש ("הפרוטסטנטי") את הבודהיזם בפני שומעיו האמריקאים בניו יורק ב-1925:

"הבשורה של הבודהא שאני מביא בפניכם הנה נטולת תיאולוגיה, כמורה, פולחן, טקס, דוגמה, גיהנום, גן עדן וסיסמאות ריקות מתוכן נוספות.   הבודהא לימד…..לפני אלפיים וחמש מאות שנה דת מדעית הטומנת בחובה מוסר עילאי של אהבת הזולת ופילוסופיית חיים המושתתת על מיסטיקה פסיכולוגית וקוסמולוגיה שתואמת את גיאולוגיה, אסטרונומיה, רדיואקטיביות (כך!)  ותורת היחסות”.[3]

ביפן גויס  "הבודהיזם המדעי" למשימת שקום התדמית הפגומה של המוסדות הבודהיסטים המקומיים, אותם האשים הממסד הקיסרי המיז'י בשחיתות, פיגור ובעיכוב המודרניזציה של יפן.  יפן וסין השתמשו בבודהיזם החדש כדי לשדרג את מעמדן הבינלאומי, להעצים את הגאווה הלאומית ולעודד לאומנות ואימפריאליזם[4].   בסין, לא רק מיסיונרים נוצרים אלא גם אינטלקטואלים  סינים ראו את הבודהיזם המקומי כנגוע באמונות טפלות ואימצו את "הבודהיזם המדעי" כאמצעי להאיץ את כניסתה של סין לעולם המודרני.

דור חדש של חוקרים תקנו בעשורים האחרונים את הראייה החד-צדדית הזו של הבודהיזם, ושפכו אור חדש על ממדיו המיתיים, המיסטיים ,והפולחניים.    הם הביאו ראיות לכך שיסודות אלה התקיימו  בצד היסודות הרציונאליים והאתיאיסטיים גם בתורה ובפרקטיקה הבודהיסטית הקדומה.  בארצות המערב גבר העניין בהיבטים מיסטיים, מאגיים ופולחניים של הבודהיזם מאז החלו להגיע לשם בשנות הששים של המאה ה-20 מורים טיבטיים.    אף על פי כן, הנושא של "בודהיזם ומדע"  לא ירד מסדר היום ואף ממשיך לתפוס מקום מכובד בשיח בודהיסטי ובודהולוגי בן זמננו.

אולם, בעוד שהמלומדים במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הגנו על התיזה של   "הבודהיזם המדעי" על ידי טיהורו מכל יסודות מיתיים, מיסטיים ולא-רציונאליים, תומכי תיזת ההלימה compatibility thesis) ) בת דורנו טוענים שהיו אלה דווקא תובנות המיסטיקאים האסיאנים שתאמו להפליא ואף הקדימו את ממצאי הפיסיקה העכשווית.   גם מגמה זו, כמו קודמתה, נולדה במערב, על רקע של האקלים האינטלקטואלי של התקופה,  וגם היא אומצה על ידי מנהיגים בודהיסטיים ויושמה למטרותיהם.

הספר שהשיק את המגמה, הטאו של הפיסיקה: חקר המקבילות בין הפיסיקה המודרנית למיסטיקה של המזרח,  מאת פריתיוף קאפרה, פיסיקאי גרעיני, פורסם לראשונה ב[5]1975, עורר הדים גדולים וגרר בעקבותיו אין ספור פרסומים, סמינרים, כנסים וסדנאות המוקדשים  לנושא.

 

בדומה  ל"הבודהיזם המדעי"  של שלהי המאה ה-19  ותחילת המאה ה-20,  "בודהיזם תואם מדעי" של ימינו הנו תוצר של האקלים האינטלקטואלי של התקופה.     הקודם נוצר באירופה המסוחררת מהישגי מדע עד כדי ציפייה שיחליף את דת;     ואילו השני נולד, אף הוא במערב, באקלים של אכזבה מהבטחותיו הגורפות של המדע ומודעות גוברת למגבלותיו.    ניצני רוח זו אפשר לגלות כבר בכתיבתם והתבטאויותיהם  של גדולי הפיסיקאים של המאה ה-20, המביעים הרהורים מיסטיים ומצביעים על מקום האינטואיציה בגילוייהם.    אמת, גם ניוטון ואבות הפיסיקה הקלאסית אחרים בטאו הרהורים  מטאפיסיים.     אך הם פעלו מתוך אמונה דתית וההנחה שסדר קוסמי נכפה על הטבע על ידי אל-בורא וייעודם  לגלות אותו.    הגעגועים המיסטיים של הפיסיקאים המודרניים לעומת זאת לא נבעו מאמונתם הדתית ואף לא מהיכרותם עם תמונת העולם של מיסטיקאים.   שאיפתם לחרוג מעבר לגבולות המדע נבעה דווקא מתבונתם האנליטית.  תבונה זו הביאה אותם להנחה שליקום אין התחלה ואין סוף ולכן אין בו מקום לאל-בורא,  ושלחוקי הטבע אין קיום בנפרד מאתנו.     לפיכך שאיפתם  לא הייתה לגלות את הסדר האלוהי הקיים בטבע אלא לפתח מודלים מתמטיים ששכלול עקיבותם הפנימית יניב  תיאוריה משולבת ש"מסבירה לנו את היקום".     אך ככל שהשתכללו  והתעדנו המודלים, כך גדל גם ניתוקם מהמציאות עצמה או מחוויית המציאות שאותה אמורים היו להסביר.   הפיסיקאים החדשים הבינו, מן הסתם, שתהיה התיאוריה שלהם מתוחכמת ככל שתהיה, נגזר עליהם להישאר במערת הצללים ולא להגיע אל האור מבלי לפרוץ מעבר למערה, כלומר מעבר לפיסיקה.                                                                                                                                            .

התפתחות של תכניות הוראה ומחקר של הבודהיזם במסגרות אקדמיות זימנה יחד מדענים עם חוקרי הבודהיזם.    במשך הזמן נוצרה קבוצת פיסיקאים, ביולוגים, פסיכולוגים, חוקרי המוח,(neuroscientists) ואנשי המדעים הקוגניטיביים,  שהקדישו זמן ומאמץ ללימודים ולפרקטיקה של  הבודהיזם  ותוך שיח ביניהם  העלו את הרעיון  שתמונת היקום על פי הפיסיקה החדשה (שאין בה מקום לישויות קבועות ומוגדרות, שכל מרכיב בתוכה קשור ותלוי בכל מרכיב אחר,ושתודעת הצופה מהווה חלק מהנצפה), דומה להפליא לזו  שבמרכזה של הפילוסופיה והמיסטיקה הבודהיסטית.  שתיהן מדגישות את  קשרי הגומלין והזיקה ההדדית בין כל הדברים והאירועים ואת תפקידה החיוני של התודעה ביצירת תמונת העולם.

 מודל העולם כמורכב מאובייקטים קבועים ונפרדים שאינם תלויים בתודעת התופש אותם משקף – על פי הפילוסופיה הבודהיסטית – לא את טיבו האמיתי של העולם, אלא את החשיבה האנליטית "המודדת והממיינת"  הטועה שלנו.    חשיבה זו, שאותה טפחה עד לאחרונה  המסורת המדעית המערבית,  מייצגת רק אחד מתוך מגוון מצבי תודעה אפשריים, ולאו דווקא המשובח שביניהם.    מצב תודעה  זה, ההולם את תפקודנו  היום-יומי, אינו מאפשר ראייה נכוחה של טיבו האמיתי של העולם ולכן הוא מוגדר במסורת הבודהיסטית כ"בורות" או "עיוורון".  אין אנו מבחינים בטיבו המטעה  של מצב תודעה זה, הנתפש כנורמאלי על ידי רוב האנשים, מכוון שהוא היחיד המוכר לנו.   "רק כשיקיץ אדם משנתו ייווכח לדעת שהתמונות שבהן חזה לא היו אלא חלום”. יקיצה זו מכונה בידי הבודהיסטים "התפכחות" או "הארה", דהיינו: מצב תודעה שבו הוסרו המכשולים המונעים חווית מציאות ישירה, ללא תיווך סמלים, מושגים וידע קודם, החוסמים בדרך כלל מגע ישיר עמה.     יצירה ושכלול שיטות וטכניקות לזיכוך התודעה מהמכשולים לראייה נכוחה של המציאות עמדו תמיד במרכז של הבודהיזם.

בעקבות ממצאי תורת היחסות ותורת הקוונטים, גם המדענים נוטים להכיר במגבלות השיטות המדעיות הרווחות, המושתתות על עקרון  ההפרדה הקרטזיאנית בין רוח לחומר.   גם הם מסתייגים  מהיכולת שיטות אלה לייצג מהימנה את המציאות "האובייקטיבית" ודוגלים בצורך לערב את תודעת הצופה בתמונה הנצפית.  הדבר הניב פתיחות  שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בנכונות לבחון רעיונות הבאים מחוץ לקהילה המקצועית האקדמית, כולל תורות המזרח.

הדלאי לאמה ה-14,  שראה בכך הזדמנות נוספת במאבקו להוכיח את רלוונטיות תורתו בעולם העכשווי, קיבל בברכה את יוזמת קבוצת המדענים המערביים לקיים דיונים ביניהם.   בסדרת פגישות עם מדענים מובילים בתחומי פיסיקה, פסיכולוגיה, neuroscience )חקר המוח)  ומדעי קוגניציה (cognitive sciences), הוא  למד מהם על בעיות אתן מתמודד המדע היום, והציג בפניהם את הישגי תורת הנפש הבודהיסטית, תחום בו הבודהיזם הטיבטי והפילוסופיה שבבסיסו[6]   תרמו תרומה חשובה.  יחד הם בחנו אפשרויות לשלב תובנות של התיאוריה והפרקטיקה הבודהיסטית במחקר מדעי עכשווי[7].

שיחות אלה שינו באופן יסודי את אופיו של השיח "בודהיזם ומדע".   מראשיתו, במשך למעלה ממאה שנה, שיח זה נשא אופי אפולוגטי – חיפוש אישור לקבילות הבודהיזם בעולם המודרני.  מכאן ואילך הדיון מתמקד בפוטנציאל הגלום בטכניקות מדיטטיביות לקידום ידע מדעי.

השלב החדש בדו-שיח בין הבודהיזם למדע יוצא מהנקודה שלגביה אין ביניהם חילוקי דעות.   שניהם מסכימים כי לדברים אין קיום עצמאי בלתי-תלוי באמצעים שבהם הן נתפשים.    האמצעים שבעזרתם אנו תופשים את העולם כוללים חושים, כלים ותודעת התופש.  המדע המערבי התמקד במשך שלוש מאות השנים האחרונות בשפור כלי ההתבוננות, ניסוי וניתוח, תוך שהוא משאיר את  התודעה מחוץ לתחום של המדעים, המתמקדים בעולם "האובייקטיבי" מחוצה לנו, עולם החומר.   אולם, יכולתנו לדעת על שאר העולם אפשרית רק בזכות התודעה שלנו.   הנתונים הסטטיסטיים שבידינו  והתיאוריות המדעיות המסבירות אותם אינם אלא מוצגים שבתודעתנו.  מה מידת התאום  ביניהם לבין העולם  "כפי שהוא" באמת?    כדי להתקדם בפתרון החידה הכרחי לדעת יותר על פעולת התודעה.    מסיבות היסטוריות  המדע לא פיתח עד כה  שיטות מהימנות להתבוננות במצבי תודעה שונים ובתהליכים המתרחשים בה (בעצם המרכיבים אותה).    הנושא  נשאר במשך מאות שנים בתחומי פילוסופיה ודת, ומחוץ למדע.    גם לאחר לידת פסיכולוגיה מודרנית,  השפעתו המכריעה של זרם הביהביוריזם בתחום (במיוחד בארה"ב) השאירה את נושא  התודעה טאבו במשך רוב המאה ה-20[8].    הקהילה המדעית הכירה בתודעה כנושא ראוי  לחקר מדעי רק עם עלייתם של מדעים קוגניטיביים בשלהי המאה ה-20, אם כי גם אז תפקיד האינטרוספקציה בחקר תופעות נפשיות נשאר שולי.   לא עבר זמן רב עד שהתחוור, גם לחסידי האינטרוספקציה,  שתודעה רגילה אכן אינה כלי מהימן לחקר עצמה.    אולם, הדעה הקדומה נגד חקר אמפירי של תופעות סובייקטיביות מנעה מהמדענים לשקול את האפשרות שתהליכי תודעה ניתנים לתצפית שיטתית ומהימנה ושתצפית כזו יכולה לשמש מכשיר מחקר יעיל.    כתוצאה מכך, במקום לפתח כלים מהימנים לחקר אמפירי של ממדיה הסובייקטיביים של תפישת עולם הטבע, רוב הפסיכולוגים הקוגניטיביים הצטרפו לחוקרי המוח שהגבילו את מחקריהם לחקר ביטוייהם התנהגותיים ופיסיים של התודעה.

הבודהיזם, לעומת זאת, שלא כמערב הנוצרי, ייחס תמיד חשיבות עליונה לתודעה[9], ואימץ גישה פרגמאטית ביסודה.    חקר התודעה  הווה מרכיב מרכזי של פרקטיקת המדיטציה הבודהיסטית.   אולם, כדי להפוך את התודעה לכלי מהימן בחקר עצמה יש לזכך אותה מאי-יציבות וממחשבות הלא רצוניות המאפיינות תודעה רגילה.   רק תודעה צלולה ושלווה לחלוטין מסוגלת להתבונן בעצמה ולעקוב אחר תהליכים המתרחשים בה או, ליתר דיוק, מהווים אותה.[10]     הבודהיזם פיתח שיטות קפדניות של אימון תודעה ושל חקר מקורותיה, טיבה ותיפקודה.    במסורת הבודהיסטית, הישג אולטימטיבי בתחום זה מגולם בדמותו של בודהא:  על פי המסורת, היה זה האימון הארוך והתובעני בהרגעת תודעתו ובשכלול יכולת הריכוז הממוקד שלו שהביא אותו  לראייה נכוחה של טיבה האמיתי של המציאות, כלומר:  היכולת לתפוש אותה "כפי שהיא"  – חפה מהתווך של  מושגים ופרושים שהרגלי התפישה שלנו כופים עליה.   העובדה שהראייה הזאת היא ה"נרוואנה"– השלווה והאושר עילאיים – מצביעה על כך שבבודהיזם, השג השיא בדעת הוא eo ipso  ישועה -הישג רוחני-מוסרי האולטימטיבי, בעוד שבמערב ישועה מוענקת באקט של חסד אלוהי ואילו הצלחה במדעים  כרוכה במאמץ אינטלקטואלי להבין את העולם מחוצה לנו, ואינה מותנית  בחיפוש משמעות, פיתוח סגולות רוחניות או מוסריות  ואינה מבטיחה אושר פנימי ושלווה.

המדענים המעורים בדו-שיח המתנהל בין הבודהיזם למדע אינם שואפים להפוך אותנו לבודהא.  מטרתם בשלב זה היא לבחון בשטות מדעיות מתקדמות את כוחן של טכניקות מדיטטיביות לשנות את מצבי תודעה, לעצבה, ולזכך אותה מהמכשולים המתערבים בדרך כלל בראיית המציאות.

ייתכן שבאווירה האינטלקטואלית של ימינו, כשהמדענים מודעים לקושי להתקדם בסגירת הפער בין המציאות "כפי שהיא"  למודלים האמורים לייצג אותה, והפתיחות הגוברת לרעיונות מחוץ למדע המקצועי[11], ההצעה לרתום את תובנות מדעי הנפש הבודהיסטיים והניסיון של 2500 שנה של

פרקטיקה מדיטטיבית למאמץ משותף עם המדענים לפענח את רזי התודעה שפענוחם חמק עד כה מידי המדע המערבי,  אינה בלתי-סבירה.