המתנה של קריסטינה (2003)

המתנה של כריסטינה                   ירושלים, 14 ביולי 2003

            זכרוני מקוטע ורסיסי דימוים ואירועים מבליחים בו כמו חרוזים מושחלים באקראי על חוט סמוי של זמן.  רבים מהזיכרונות חדים וצלולים להפליא, ויש לי בטחון תמוה בדיוקם ובמהימנותם.  אני מיטיבה במיוחד לזכור את גווני האווירה העוטפת את ההתרחשויות, ואת הנימה הרגשית של תגובתי עליהן.  אך דומני שייחודה של עדות היא דווקא בשחזור של השפעת האירוע על המשתתפים בו.  כל עד משליך אור נוסף על מה שתאור "עובדות" לא יודע לספר.  הידוע לכל עד הוא שלו בלבד, ונשיאת ידע זה עלולה לבודד והכביד.   להיזכרות בעבר המוטמן עמוק בנפשנו מחיר לא מבוטל.  להיזכר פירושו לחוות מחדש, אך בה בעת גם להשקיף מבחוץ, להרהר ולבחון.  וזה לא קל.

אחותי התאומה ואני נולדנו באוקטובר 1921 בוילנה, שנה לאחר כיבושה על ידי הפולנים.  שמותינו היו מינה וליָה, אך המרנו אותם עם גמר המלחמה ל-מוניקה ולידיה, שמות המסווה שלנו בזמן המלחמה.   וילנה נשארה חלק מפולין רק עד 1939, כאשר, בעקבות הסכם סודי בין גרמניה לברה"מ, הפכה לוילניוס, הבירה של הרפובליקה הליטאית של ברה"מ.   לאורך ההיסטוריה, וילנה עברה מיד ליד מספר פעמים, אך מאז המאה החמש-עשרה, הייתה וילנה מרכז חשוב של תרבות פולנית, והאליטות שלה ורוב תושביה היו תמיד פולנים.

יהודי פולין הוו קבוצת מעוט גדולה וותיקה, שברובה לא התערתה בתרבות ובחברה פולנית.  בשנות השלושים של המאה העשרים, קרוב לשליש מאוכלוסיית וילנה היו יהודים.  העיר מוכרת כמרכז חשוב של לימוד תורה וכביתה של תנועה אנטי-חסידית (המתנגדים) על ישיבותיה, שזיכו אותה בכינוי "ירושלים ד'ליטא".  יחד עם זאת, היהודים הוו בה יותר ממחצית של כל הרופאים ובעלי המקצועות החופשיים.  היו בעיר מוסדות תרבות יהודיים חילוניים רבים, מערכת חינוך ענפה בעברית וביידיש, וארגונים פוליטיים סוציאליסטיים וציוניים יהודיים.

            אחותי ואני גדלנו במשפחה יהודית חילונית ממעמד בינוני.  להורי לא הייתה זיקה למסורת היהודית. עם זאת, אף כי לא טיפחו את זהותם האתנית ולא שמרו את מצוות הדת, הורי לא התכחשו להן.  אבי היה אחד מיהודי וילנה המעטים שראו את עצמם כ"פולנים בני דת משה".   ביום הכיפורים לא נשלחנו לבית ספר, אם כי בבית הדברים התנהלו כרגיל.  ההזדמנויות היחידות בהן ביקרנו בבית כנסת היו בחגים לאומיים, כאשר תלמידים יהודיים בבתי ספר פולניים הובאו לתפילה רשמית בבית כנסת, בעת ששאר התלמידים השתתפו בתפילה מיוחדת בכנסיות.  אבי המיר בשלב מסוים את שמו הפרטי שלמה (סלומון) לסֶבֶרִין.   אמי, ליובֱה,  הוסמכה כאחות חדרי ניתוח, אך לא עבדה במקצוע עד לבואה ארצה.      סבא וסבתא מצד אמי היו סוחרים אמידים בעבר, אך אפילו בזיכרונות המוקדמים ביותר שלי כבר לא היו פעילים בעסקים וחיו חיי גמלאים.  ביקרנו אותם מדי פעם עם הורי,אם כי לא היו ביחסינו עמם קירבה או חום ולא נהנינו מהביקורים.  לעומת זאת אהבנו מאוד את סבא מצד אבא.  הוא עבד כמנהל בית העלמין היהודי של וילנה.  היו לו תמיד עבורנו – מוסתרים במגירת שולחן הכתיבה שלו –  לשונות חתול משוקולד חלב.  אהבנו עוד יותר את הסבתא, אישה עגלגלה, חמת מזג וחדת לשון, אוצר של חכמה עממית  – ממש דמות מהפולקלור היהודי.  לאחר מותו של סבא היא עברה לחיות אתנו והייתה לבעלת בריתנו לנו נגד ההורים הקפדניים והפוריטנים שלנו.  להורי לא היה עניין במוצאם,  אך אני יודעת שמשפחת אמי באה מהעיר דווינסק (דינבורג) שבלטביה, בעוד אבי בא מעיר סלונים שבבילורוס.  שמו גלוסקין הצביע, לכאורה, על מוצא המשפחה מעיר ביילורוסית קטנה, גלוסק.

            אבי ניהל מפעל לייצור עץ לבוד וקרטון ב-ווָאקָה מוֱרֱוֱבָנָה, כשלושים ק"מ מוילנה.  האזור היה עשיר ביערות, ומוצרי עץ היו התעשייה העיקרית בו.   מחוץ לבנייני התעשייה והגשר מעל הסכר, שרתם את מי הנהר ווָאקָה להפעלת טורבינות המפעל, היה ביישוב רק בית אחד, מבנה עץ חד-קומתי רחב ידיים ומוקף בוסתן, שהשתרע על הגבעה  – ביתו של המנהל –  בו גרנו.  מבנה קטן יותר בחצר שמש למגורים של עובדי הבית ולאכסון ציוד.  הייתה לנו גם דירה בעיר בה אמנו ואנחנו התגוררנו לעתים בימות השבוע, אם כי ביתנו האמיתי היה בווָאקָה, שם אירחנו אורחים בסופי שבוע, ותכופות לסעודות יום ראשון.  לשם, אינני זוכרת באיזו הזדמנות, הורי הזמינו את כל כיתתנו על מוריה וביניהם את המחנכת שלנו, כריסטינה אדולף.    אבי היה נוסע לעתים קרובות בענייני המפעל לוילנה, ובשעה המשוערת של חזרתו אחותי ואני ישבנו בכוננות, בהמתנה לאורות מכוניתו מעבר לפיתולי הדרך ועם הופעתם רצנו למעיין מצוידות בכד זכוכית, בתחרות פרועה בינינו על הזכות להגיש לו מים קרירים בכניסתו הביתה.   לפעמים היה נוסע להולנד, אך אמי ואנחנו לא התלווינו אליו אף לא פעם אחת.

 המפעל והאדמות סביבו היו שייכים לאציל פולני, אתו היו לנו יחסים ידידותיים אף כי לא ממש קרובים.  הוא ואשתו היו באים לפעמים אלינו לכוס תה.  סגנון התנהגותם השפיע כמדומני על תפיסת הורי של ההתנהגות הראויה, וזכורים לי ניסיונות של אבי להחדיר בנו הרגלי התנהגות מאופקת ומרוחקת משהו וזלזול במוסכמות ודעות קדומות בורגניות.   בהיותנו בנות עשר או אחת-עשרה עבר אבי לווארשה בתפקיד זמני כמארגן ומנהל של האיגוד הארצי של תעשיית עץ.     בשנה ההיא בילינו את כל החופשות מהלימודים בווארשה.

אף כי הורי האשימו את היהודים שומרי המסורת בהיסגרותם מרצון בחומות הגטו, בני הסביבה החברתית הקרובה שלהם היו כמעט רק יהודים, בני אינטליגנציה יהודית-פולנית, מתבוללים כמוהם, וכמוהם לא ממש מעורים בחברה ובתרבות הפולנית.  יתכן שהתחושה של ארעיות שלוותה אותי כל חיי, נעוצה לא רק בעברי האישי, כי אם גם בירושה מאבותיי, שכולם נאלצו או בחרו לחיות חיי קבע במעמד ארעי, כזרים שלא נקלטו ממש בסביבת בחירתם או גלותם.

הורי היו בוגרי בתי ספר רוסיים ודברו ביניהם רוסית, אך שפת הבית הייתה פולנית.  הם עשו מאמץ רב להפעיל קשרים כדי שנתקבל לבית הספר התיכון הפולני היוקרתי לבנות ע"ש הרוזן צ'רטוריסקי כצעד חשוב בדרך לאוניברסיטה, בה היה נהוג כבר אז numerus clausus – מכסה  מוגבלת של תלמידים יהודים.

אחותי ואני לא הורשינו להשתתף בחיי הקהילה היהודית, במיוחד בפעילות ציונית, אשר אחדות מחברותינו מבית הספר היו מעורות בה, וזכור לי כי נאסר עלינו להקשיב לנאומו של ז'בוטינסקי, כשביקר בעיר.   החברות הקרובות שלנו בביה"ס היו יהודיות ונוצריות כאחת.  אחת מהן, ברברה מצקיביצ'ובנה, הייתה בתו של עורך עיתון חשוב, שמרני ואנטישמי "סלובו".   חברה פולניה אחרת, דנוטה יאנובוצ'ובנה, בתו של מנתח ידוע, עזרה לנו מאוחר יותר לברוח מוילנה.  חברה לא-יהודיה נוספת הייתה בתו של כומר פרוטסטנטי, מנהיג הקהילה הפרוטסטנטית של וילנה, שהיה האדם היחיד בין מכריי לפני עלייתי לארץ  שידע עברית והתייחס בשיחות אתנו לנביאים ולדמויות תנכיות אחרות.

            חיינו השלווים החלו להיפרם עם כריתת ברית בין היטלר לסטלין ב1939, אשר בעקבותיו נכבשה וילנה על ידי הצבא האדום.   הורי חששו מאד לגורלנו, בעוד שרבים מיהודי וילנה הסבירו פנים לצבא האדום, בו ראו חלופה ברוכה לנאצים ולאנטישמיות הפולנית.  יהודים רבים שתפו פעולה עם שלטונות הסובייטים.  הכתם של שתוף פעולה עם האויב דבק ביהודי פולין ומהוה מרכיב חשוב של האנטישמיות הפולנית עד היום.

     לאחר זמן לא רב החלו הסובייטים להתנכל ליהודים ולסגור מוסדות תרבות וקהילה יהודיים, ורבבות משפחות יהודיות הוגלו למחנות בסיביר ובקזכסטן.   וילנה של אותם הימים הייתה מוצפת פליטים יהודיים משטחי פולין תחת הכיבוש הנאצי, רבים מהם אמידים ומושא קנאתם של המקומיים.  מה גם שמעמדם כפליטים ואמצעיהם אפשרו להם השגת אשרות כניסה לארצות המזרח הרחוק, לארץ ישראל ולארצות אירופה, בעוד שרוב יהודי וילנה אפילו לא ניסו לברוח.    המעסיק של אבי הציע שנצטרף למשפחתו בבריחתם לשוודיה, אך אבי סירב.  יתכן שלא העריך נכונה את חומרת הסכנה.  יתכן שפחד להיהפך פליט.  ברגע שהצבא הנאצי נכנס לוילנה היה מאוחר מדי.

            כניסת צבאות הנאצים לוילנה ביוני 1941 מצאה את אמי, את אחותי ואותי בעיר. לאחר שבועות אחדים של אימה, החלטנו להימלט מהעיר בכוונה להצטרף לאבא.  רצינו להיות יחד וקווינו שבבית שלנו יהיה לנו סיכוי טוב יותר להימלט מהגזרות.  הורדנו מבגדינו את טלאיי מגן דויד הצהובים והתקרבנו לגבולות העיר כששוטרים ליטאיים עצרו אותנו.   כשהתגלה שלא היו בידינו תעודות מזהות, הוצעדנו הישר לגטו.  רוב יהודי וילנה היו כבר שם. הגטו היה בשכונה היהודית העתיקה, מבוך של רחובות צרים ומתפתלים, שבצדם בתים בני שתים או שלוש קומות, חנויות עלובות ובתי מלאכה נטושים, ואין סוף בתי כנסת ומוסדות דת, לימוד וצדקה יהודיים, רובם מפונים מדייריהם המקוריים, שהוגלו ונרצחו.   היינו, מן הסתם, בין האחרונים שהובאו לגטו, כי לאחר שהוכנסנו, שמעתי קול פטיש ושערתי בנפשי את המסמרים החדים חודרים ללא התנגדות לקרשי העץ הטרי של השער המאולתר, שכמו מכסה ארון מתים יפריד מעכשיו ביני לבין החיים.

  בפנים השתרכו המוני בני אדם מבולבלים, אבודים ומבוהלים, עם ילדים בוכים וחבילות מתפרקות של חפצים שנצררו בחיפזון.     נדחפנו על ידי זרם האנשים לתוך חדר שהיה כבר דחוס אנשים. שכבתי על הרצפה וניסיתי להירדם, אך התעוררתי כל פעם שמישהו זז או הסתובב, ויצר גל תנועה שהגיע לכל אחד מהגופים הצפופים על הרצפה.  אני זוכרת את ההלם הנורא שהכה בי פתאום – לא יכולתי להאמין שאני אחת מההמון הזה, אתו לא היה לי מעולם כל קשר או מגע, קל וחומר תחושת שותפות.    דימיתי שקרתה כאן טעות אבסורדית, כמו בחלום בלהות, לרגע חשבתי שצריך לדבר עם מישהו, להסביר לו שאנחנו לא מפה, לא שייכות כאן, לא, לא אנחנו!   אך השכל ידע אחרת.  לא דיברנו, לא היה לנו מה לומר. הרגשתי כמו  פריט אשפה שהושלך לפח זבל ענקי.  לא היו מים, ולא עבר זמן רב עד שהצחנה מבית השימוש היחידי שבדירה נעשתה  בלתי-נסבלת.   בבוקר יצאתי לרחוב, ראיתי אדם תלוי על הפנס שלפני הבית.  חשבתי שהכרתי את פניו.   כששמעתי מאוחר יותר שמגייסים אנשים לעבודה מחוץ לגטו, התנדבתי מיד, למרות שאמי ואחותי היססו.  למחרת הובאתי עם קבוצת צעירים לקסרקטין של הצבא הנאצי בפרוור העיר.  אמרו לי לקלף תפוחים וכשגמרתי,  נשלחתי לקרצף מדרגות.  הייתי בין הקומה השנייה לשלישית  כשניגש אלי קצין גרמני צעיר, הציג את עצמו ככומר, ושאל במה יוכל לעזור לי.   לא עניתי.   למחרת חזר על ההצעה,  וכשניגש אלי בפעם השלישית, החלטתי לקבל אותה.  מה היה להפסיד?

ביקשתי מהקצין לשלוח פתק לידידה וחברה לכיתה שלנו, דנוטה יאנוביצ'ובנה, בבקשה שתבוא לגדר עם שתי תעודות זהות של נשים צעירות.   האמנתי שתרצה לעזור לנו.  למחרת שכנעתי את אחותי לבוא אתי, ואכן, דנוטה עמדה ליד הגדר עם חבילה קטנה בידה.  כשהקצין ניגש כדי לקחת ממנה את החבילה, זרקה אותה אליו וברחה.  התעודות היו שלה ושל אמה החורגת הצעירה.    ביקשנו מהקצין לא להחזיר אותנו לגטו.   הוא הורה לשומרים להשאיר אותנו כדי שננקה את חדרו.   עם רדת החשיכה לקח אותנו לבית קטן בשטח הקסרקטין, בו התנהלה מסיבה רעשנית, שם בילינו את הלילה במחסן מאחורי הבית.  היה שם תינוק במיטה מאולתרת, שסולק כנראה מהבית בגלל המסיבה.  היה לו חום, הוא נשם בכבדות וחרחר, ואחותי ואני השקינו אותו מים ונענענו אותו בזרועותינו עד שנרדם.   עם שחר, הקצין בא ויחד עזבנו את השטח שלובי זרוע.   הזקיפים בשער המחנה, הרגילים מן הסתם לראות קצינים מלווים בנות אחרי ליל בילוים, הצדיעו.

   מזכירו של אבי, מר זילונקובסקי, גר עם אמו הזקנה בפרוור סמוך.  ידענו שהיה מסור מאוד לאבי, וקיווינו שיעזור לנו.  קרוב לביתו נפרדנו מהקצין שאיחל לנו הצלחה, ואמר שהוא בטוח שלא יחזור עוד הביתה מהחזית.  הוא נתן לי תצלום קטן שלו למזכרת: אדם צעיר מאוד על סקי, צוחק, שערותיו הבהירות והצעיף הארוך סביב צווארו מתנופפים ברוח.  איבדתי את התצלום  ב- 1945, בעת גנבת אחד הגבולות הרבים אותם חצינו בבריחתנו מאזור הכיבוש הסובייטי, תמיד בלילות, בחושך ובחיפזון רב.    אני חושבת עליו תכופות.  דמותו ופניו זכורים לי היטב, אך כשניסיתי להיזכר בשמו, גיליתי שמעולם לא אמר לי אותו.

מר זילונקובסקי נאחז בהלה בראותו אותנו וסירב להכניס אותנו לביתו. הוא אמר לנו שסבינה, התופרת הוותיקה שלנו, שכנתו, הוצאה להורג יום לפני כן לאחר שמישהו הלשין עליה כי נראתה מדברת עם בעל חזות יהודית.  אף על פי כן, הסכים ללוות אותנו פיסת דרך והבטיח לסדר פגישה עם אבינו שרותק למפעל, כשהוא מדריך מהנדסים גרמניים בתהליכי הייצור.  אכן, פגשנו את אבא בקרחת יער מוכרת לנו היטב מהילדות.   לא דברנו הרבה.   היה ברור שאבא ידע שלא יראה אותנו עוד.   אני חשה גם היום את העצב העמוק העוטף את הפגישה ההיא.  רק כשאמרנו לאבא שאמנו נשארה בגטו, התחוור לנו לפתע עד כמה הכבידה עלינו העובדה שנטשנו אותה, על אף שלא הזכרנו אותה ולו במילה אחת במשך כל הדרך עד אז.  נדמה לי שהייתה זאת המחשבה על אימא לבדה בגטו שניערה אותנו מהריכוז הבלעדי בבריחתנו והלמה בנו בתובנה פתאומית של עצמת הסיוט בו אנו שרועים.  אמנו שרדה את המלחמה בעזרת בני משפחת אדולף.

כשביקרתי בוואקה לפני שנים מעטות, מצאתי במפעל מנהל עבודה ותיק שזכר את אבי ("כן", אמר, "אני זוכר את גלוסקין, היו לו שתי ילדות תאומות"…).   הוא סיפר לי שזמן קצר לאחר פגישתנו, כשהמהנדסים הגרמנים ידעו להפעיל את המפעל, הם מסרו את אבי לאנשי המשטרה הליטאית ואלה רצחוהו.   נסעתי לפי הוראות הפועל למקום שם, על פי דבריו, קברו את אבי בקבר אחים עם יהודים נוספים מן הסביבה.  הכתובת בליטאית וביידיש חרוטה על אבן לבנה, כשסביבה פרחים, ופסל עץ בדמות אישה בוכה מעליה, אמרה:  "כאן נשפך דמם של 1446 יהודים, ילדים, נשים וגברים, שנרצחו בידי הנאצים ומשתפי פעולתם,  30 בספטמבר,1941".  הפסל גולף והוצב במקום על ידי אנשי הכפר הסמוך אשר להם מסורת ארוכה של אמנות גילוף העץ.

כשעתים אחרי הפגישה עם אבינו חצינו נהר רחב בסירה של צועניה צעירה.  תוך כדי השייט היא הביטה בנו במבט של יודעת דבר אך גם ברחמים כשהיא מזמזמת מין שיר דמוי בלדה, בו חזרו ונשנו המילים:  "צעירות אתן ויפות, אך גורלכן מר כל כך".  לא בטחנו בה והסתלקנו מהר ככל שיכולנו כדי להמשיך בדרכנו.  מטרתנו הייתה איגנלינו , חווה קטנה השייכת לכריסטינה אדולף, מורה להיסטוריה ומחנכת הכיתה שלנו במשך שמונה שנות ביה"ס התיכון.

כריסטינה אדולף, קתולית אדוקה ושמרנית בהשקפותיה, נהנתה מהוקרה רבה בבית הספר הודות ליושרה המוסרי, המקצועי והאינטלקטואלי.  ברם, יושרה ללא פשרות ונחישותה לנהוג על פי עקרונותיה לא תמיד חיבבו אותה על סביבתה.  היא עוררה אותה מזיגה של הערצה וטינה שרבים חשים כלפי מי שיושרם והאומץ שלהם מעבר להשיג ידם.

אולם, כריסטינה הייתה בשר ודם.  היא הצליחה בדרך-לא-דרך להעביר לנו פתק שאמר: "בנות, אם אתן בסכנה בואנה לאיגנלינו".  עם זאת, מתן מחסה ליהודי הווה פשע שעונשו הוצאה להורג ללא משפט.  האם סביר לצפות שתסכן חייה וחיי בתה הקטנה כדי להציל אותנו?   האם זה הוגן מצדנו להעמיד את הצעתה הנדיבה במבחן?  ומה נעשה אם תסרב לקבל אותנו?

כריסטינה לא הייתה בבית כשהגענו.  ישבנו שם וחיכינו לה, עייפות מכדי לדבר, מודאגות מכדי לחשוש, מתעלמות מהסכנה שראו אותנו, מותשות מכדי לחשוב ולתכנן.  אז ראינו אותה על השביל עם ילדתה, באה בכוון הבית.  לפתע ראתה אותנו, וללא רגע של היסוס שמטה את יד הילדה והתחילה לרוץ אלינו במעלה הגבעה בזרועות מושטות וכעבור דקה חבקה את שתינו.  אותו רגע התפשט לסאגה בת שלוש וחצי שנים, ביתה הפך מפלט לשלושה אנשים צעירים שגזר דין מוות מרחף על ראשם (בשלב מסוים הצטרף אלינו שבוי מלחמה רוסי נמלט פצוע), כאשר כל אחד מאתנו, לו נתפס, היה מביא להוצאתה להורג באופן מידי. כשמסביבנו נשרפים כפרים ומשפחות שלמות מוצאות להורג בגלל חשש כי נתנו אוכל לנמלט,  כריסטינה התעלמה מהסכנות הטמונות ברכילות, בהלשנה או בגילוי מקרי של נוכחותנו בחווה, והפקידה עצמה בשלווה בידי אלוהים, בביטחון כי היא עושה מה שצווה עליה לעשות.

היא הייתה אז כבת ארבעים, אלמנה זה שנה,חיה עם בתה בת השלוש, הניה, בחווה קטנה במרחק כשלושים ק"מ מוילנה.  אישה גבוהה ונאה, שערותיה החומות אסופות על העורף, הופעתה משדרת סמכות וענייניות.   החווה נקנתה לפני המלחמה על ידי משפחת אדולף, כדי לאפשר לבנם, בעלה של כריסטינה, מרצה לאנטומולוגיה באוניברסיטת וילנה, חולה שחפת, לעסוק בעבודתו המחקרית בסביבה נוחה לבריאותו.    הבית עמד על גבעה המשקיפה על כפרים שמסביב, הקרוב ביותר ביניהם מרוחק כשני ק"מ משם.    לרגלי הגבעה עמד אסם ועוד מבנה מאורך ששמש אורווה, רפת, דיר חזירים ולול.    בין המבנים האלו לבית המגורים השתרעו שדה תפוחי אדמה, גן ירק ובוסתן עצי פרי צעירים, ובו שתי כוורות דבורים – נושא מחקריו של בעלה של כריסטינה.  מהספר על גידול דבורים שמצאנו בבית, למדתי לטפל בהן ובסוף שנתנו השניה באיגנלינו היו לנו שש כוורות ומספיק דבש לצורכי הבית וגם לצורכי חליפין ושוחד.  בחורף הייתי מאכסנת את הכוורות בעליית הגג של הבית.   כדי לווסת את כמויות הסוכר – תזונתן בחורף – למדתי להקשיב לקולותיהן, בעזרת צינורית גומי דקה, ולאבחן את מצבן וצורכיהן על פי עוצמה, גובה וגון הקולות.   למדתי גם להסיק מקולותיהן על הרגע המדויק הנכון לחלוקת הנחיל לשתיים וכך הצלחתי להשליש את מספר הכוורות שלנו.

*****

על אף היותה פטריוטית צרופה וקתולית אדוקה, כריסטינה לא הייתה שותפה ללאומנות הצרה השולטת בציבור ובממשל הפולני,  ואף לא לאנטישמיות הקיצונית של הכנסייה הקתולית הפולנית.   ככל פטריוט פולני, גם היא תיעבה את הגרמנים ואת הרוסים, שני השותפים העיקריים לחלוקות פולין מאז המאה השמונה-עשרה.   האם שנאת הגרמנים – אויבנו המשותף – הייתה קשורה בהחלטתה להציל אותנו?  אינני יודעת.  בדיעבד, אני חושבת שהייתה מנסה להצילנו בכל במקרה.

            התנהגותה של כריסטינה במקרה שלנו הייתה מנוגדת לנורמות הדומיננטיות בחברה הפולנית בת זמנה, אשר – אף כי עוינת לפולש – ראתה בחיוב, גלוי או סמוי, את סילוקם של היהודים.  מעשה הצלתנו חרג גם מהמוסכמות הרווחות בענייני מוסר, לפיהן שמירה על בטחון ילדתה הייתה חובתה הראשונה.   לדתיותה של כריסטינה לא היה אופי קהילתי או מוסדי. מחויבותה למוסר הנוצרי הייתה חזקה עד כדי כך שגברה על הקודים האתיים-חברתיים המקובלים. ללא ספק הייתה מודעת היטב לסכנה הנוראה הטמונה בשהותנו בחווה, אך נדמה לי שחובתה להגן על ילדתה בפני פגיעה אפשרית הייתה משנית בשיקוליה לעומת הציווי המוסרי המוחלט להציל חיי בני אדם שמותם – אלמלא התערבותה – היה ודאי.

כריסטינה הייתה קתולית פעילה (practicing) אמיתית   – לא בהקפדה על פעולות טקסיות – אלא בכך שהמחויבות הדתית שלה היוותה בסיס לכל החלטותיה ומעשיה.  היא עשתה את מה שעל פי אמונתה אלוהים רצה שתעשה, כשהיא מוכנה לשאת בתוצאות מעשיה.

כריסטינה העניקה לנו את מה שמכונה בשפת העם "מתנת חיים", או מה שהפילוסוף ז'ק דֶרִידַה כינה "מתן זמן".  האם על מתנה כזאת אפשר לגמול?   ואם לאו, כיצד תשפיע המודעות של אי-היכולת להחזיר מתנה כזו על מרקם היחסים בין הנותן לבין המקבל?

כנגד התיאוריות הקלאסיות הטוענות שהדדיות הנה היסוד החיוני בעצם הגדרת מושג המתנה, טוען דָרֶידה כי מתנה הראויה לשמה היא זו שלא ניתן להחזירה.  מתנה שאי-אפשר לגמול עליה היא המתנה המושלמת.  אך בעוד שניתן להניח מתנה כזו בדיון פילוסופי, היא בלתי-אפשרית בחיי מעשה.  האמנם?   יתכן שמתן חיים או – בפי דרידה – מתן זמן, היא אכן המתנה האולטימטיבית הזאת.

מסה זאת היא ניסיון מאוחר להשיב את הבלתי-ניתן להחזרו על ידי מתן עדות לאומץ ליבה ולנדיבותה יוצאי הדופן של כריסטינה אדולף.    וגם, הרהור על ההשלכות של קבלת מתנה כזו עלינו – הניצולות – ועל יחסינו עם מצילתינו.

            ספרות השואה כוללת מידע מועט בלבד על היחסים בין המציל והניצול, ולא בכדי.   למעשה, להוציא מקרים של הצלת ילדים, יחסים אלה מוצו על פי רוב באספקת מחבוא ומזון, לפעמים תעודות , אך בדרך כלל הם לא כללו חיים משותפים, קל וחומר לאורך שנים.  מקרה שלנו היה חריג לא רק בכך, שהייתה זאת המצילה שיזמה את ההצלה ושלאחר מכן קבלה על עצמה אחריות מוחלטת על גורלנו.  הוא היה חריג גם בכך, שחיינו במשך למעלה משלוש שנים לא בחור מתחת לרצפה, בלול תרנגולות, במרתף, או בעליית גג, כי אם נהלנו חיים כמעט נורמליים כשמצילתנו מתחלקת אתנו באופן שווה בביתה, במזונה, בספרייה ובכל הכרוך בהחזקת הבית והחווה.  היא שיתפה אותנו בחייה ואף קבלה על עצמה שותפות בגורלנו אנו, כי לו נתפסנו, דינה היה כדין שלנו – הרג מיידי.

אחותי ואני היינו מוגבלות רק במגעי חוץ, מהם השתדלנו להימנע במידת האפשר.  בפני המעטים שפגשו אותנו הוצגנו כקרובות משפחה מהעיר שבאו לעזור לכריסטינה במשק ובו בזמן להתחמק מגיוס לעבודות כפייה.  הפעמים היחידות שנאלצנו לנטוש את החווה ולהסתתר ביער, בדרך כלל ימים ספורים, היו כאשר נודע לנו על נוכחות בשטח של הפרטיזנים הפולנים (AK –Armja Krajowa), הידועים כאנטישמים קנאים ועל אפשרות ביקורם אצלנו.  מבין ערב רב של קבוצות ובודדים תועים שפקדו אותנו מדי פעם בחיפוש מזון, תרופות, לפעמים מנוחה קצרה, או סתם מגע אנושי, הפרטיזנים הפולנים האלו היו היחידים שללא ספק היו מנתצים את הסוואתנו וחזקה עליהם שהיו הורגים אותנו או מסגירים אותנו לשלטונות.

            הייתה לנו חלוקת עבודה כמעט קבועה.  אחותי הייתה אחראית למשק הבית, לבישול ולטיפול בילדה הקטנה של כריסטינה, הַניָה.  אני טפלתי במשק החי שלנו: הסוס, הפרה, שני חזירים, מספר משתנה של תרנגולות, כלב ושש כוורות דבורים.  הייתי גם אחראית על הבאת מים מהבאר שלרגלי הגבעה.   השביל מהבאר לבית היה תלול.   במשך הזמן פיתחתי טכניקה לשאת ארבעה דליי מים בבת אחת.   כריסטינה ואני יחד עסקנו ב"עבודות גברים":  אספנו והבאנו הביתה (על הגב) מספוא לבעלי החיים, כרתנו עצים ביער הממשלתי, הבאנו אותם הביתה (בעגלה רתומה לסוס), וחטבנו אותם לשימוש בבישול ובחימום.  החורף באיגנלינו היה קר וארוך.    שתינו חרשנו וזרענו ואני נזכרת בכאב צורב של עקיצות דבורים עזות כשחרשתי את אדמת הבוסתן בו עמדו הכוורות, עד שנודע לי שריח זיעת הסוס מעביר את הדבורים על דעתן.   כל שלושתנו עבדנו בשתילה ובאיסוף תפוחי אדמה וירקות, בהשקייתם ובניכוש עשבים ובקטיפת פרות בר בעונה.   כריסטינה לבדה הייתה לפעמים נוסעת לעיירה הסמוכה לרכוש – תמורת דבש – גפרורים ומלח, שני המוצרים היחידים שלא יכולנו לייצר בעצמנו, אך גם לא יכולנו להתקיים בלעדיהם, ולקנות את קצבת הסוכר שלה, שהועדה כולה להאכלת דבורים בחורף.   לפעמים הייתה עוברת בכפר הסמוך לשמוע חדשות מפי ראש הכפר שהיה בעל הרדיו המחתרתי היחידי בסביבה.  היו ביניהם יחסי אימון הדדיים ונדמה לי, בדיעבד, שהוא ידע עלינו והיה מזהיר את כריסטינה על החיפושים ונוכחות העוינת בסביבה.

תפקיד אחד היה שמור לי בלבד.  היה זה אירוח חיילים גרמנים, שנכנסו מדי פעם תוך כדי סיור בסביבה (בחיפוש אחרי יהודים מסתתרים או שבויים נמלטים).   האירוח כלל שתי משימות:  ראשית היה עלי לשכר אותם בעזרת הוודקה מתוצרת הבית שלנו.    כישוריי הייחודיים לתפקיד זה היו בכך, שידעתי לגרום לאורחינו לשתות לשכרה תוך העמדת פנים כאילו גם אני שותה, בלא ששתיתי באמת.  למדתי את התחבולה תוך התבוננות במארחות המקצועיות במועדוני לילה בקאונס.  היה זה כמעט הדבר היחידי שהצלחתי ללמוד בשנת לימודי שם.   במחשבה שניה, אומנם, לא הייתה זו שנה מבוזבזת, גם בגלל     סיבה נוספת.  מלבד שנה זו, לא זימנו לי נעורי, רצופי מלחמות ופליטות, אפשרויות בילוים רבות, וטוב שהיה מה שהיה.

המשימה השניה באירוח החיילים הגרמניים הייתה להיפטר מהם כל עוד הם שיכורים, בלי להיפגע על ידם.  החלק המפחיד ביותר של המבצע היה החזרתם למחנה לפני שיתפכחו משכרותם המשתקת.  אני נזכרת איך האצתי בסוסתנו המסכנה עד לשער המחנה, דוחפת את החיילים השיכורים החוצה מהעגלה, ודוהרת הביתה לזרועות מוניקה וכריסטינה הדואגות.

בנייתו של ביתה של כריסטינה נקטעה עם פרוץ המלחמה, וכך נשאר עם ספרייה גדולה אך ללא חשמל ומים זורמים.   בערבים, לאחר רחצה במים שחוממו על התנור ובסבון תוצרת הבית, קראנו.   הייתה זו משימה מורכבת, שכן לא היה לנו דלק למנורות, והלילות היו ארוכים והחושך ירד מוקדם.   אחת מאתנו החזיקה בידה קרש קטן, שטוח ודק – שריד מתקופת בניית הבית – קצהו המובער היה מקור האור.  השנייה החזיקה בידה קערה קטנה מתחת לקצה הבוער של הקרש על מנת לאסוף בה את האפר, והשלישית קראה בקול.  קראנו ספרות יפה, הרבה פילוסופיה, במיוחד נוצרית, ואני זוכרת את הרושם החזק שהשאיר בנו ספרו של איש אוקספורד הנודע מהמאה ה-19,  החשמן ז'ון ניומן, אשר המיר את דתו לקתוליות ותיאר בספרו את דרכו הרוחנית שקדמה להמרה.  אף שלא היינו מודעות לכך אז, סביר להניח שספר זה השפיע על החלטתנו מאוחר יותר להמיר את דתנו.

זיכרונותיי מתקופת איגנלינו הם ארכיפלג של איים בודדים הצפים על פני ים השכיחה.  ניסיתי נואשות להיזכר בתוכן השיחות שלנו במשך למעלה משלוש שנים.  אין לי ספק שדברנו בינינו ומן הסתם דברנו לא מעט.  על מה דברנו?  אלה תכניות, תהיות, זיכרונות, תקוות, תחושות ומחשבות מצאו ביטוי בארוחות המשותפות, במסעות הארוכים בחיפוש מספוא ועצים, בעבודה כטף אל כטף בגן, בשדה או בבית?   לתדהמתי, וככל שהדבר תמוה, אינני מצליחה להעלות על סף תודעתי אפילו קטע של שיחה, פשוטה או מורכבת, סתמית או בעלת משמעות, ואף לא תמונה של המצב בו מוחלפות מלים.

אני זוכרת את הדרמה של הגעתנו;  את שגרת ימינו;  את גיחותינו ליערות לגנוב עצים, כשאנו מצוידות בבקבוק וודקה-תוצרת בית עבור שומר היער;  את המסעות לאיסוף מספוא  כשכריסטינה מזכירה לנו ספק ברצינות, ספק בצחוק : "אל תשכחו ללבוש תחתונים, בנות, זה חשוב במקרה שיתקיפו אותנו".  מהדהדות עדין באוזני דפיקות חרישיות על החלון בלילה של הפרטיזנים הרוסים, אורחינו לעתים תכופות, עבורם תמיד מצאנו קצת מזון גם אם היה זה על חשבון הארוחה שלנו.  אני רואה בדיוק                                                                                                                                                                                                          כיצד השעינו את רוביהם על קיר חדר השנה שלנו, תמיד בדיוק באותה הפינה ובאותה הצורה, מוסתרים  מאחורי הדלת.   אני רואה את פניהם המלוכלכים ועיניהם העצובות ושומעת את מלות הגעגועים שלהם לביתם ולמשפחתם.  רואה אותם שרועים על רצפת המטבח נחים כאשר אנו שומרות מסביב לבית.  אף פעם לא פחדנו מהם ואף פעם לא פגעו בנו.

            מה שלא אשכח לעולם הוא מטחי הירי משדות ההרג ביערות פונַארִי, לא רחוק מאתנו.  לפעמים, בלילה,  כשקול הירי היה חזק ונמשך זמן רב, כריסטינה הייתה יורדת אלינו, גם אם כבר שכבה לשון, כורעת ברך ומתפללת, ואנחנו בוכות.   צרורות הירי האלה היו המגע היחיד שלנו עם האירועים, עדות החושים למתרחש.  מעבר לזה לא הייתה לנו כל דרך  לדעת מה עלה בגורלם של יהודי וילנה ובכלל על אירועי המלחמה.  לפעמים, לעתים נדירות, היו מגיעים אלינו פיסות מידע, לרוב מיושן ומושפע ממשאלות לב המספרים.   אולם, לפעמים דאגו הגרמנים עצמם להביא את ההתרחשויות כמעט לפתח ביתנו.  פעמים הביאה הרוח ריח שרפה חריף וראינו ענן שחור מתמר מעל כפר שכן, שזה עתה הוצת על ידי הגרמנים: על פרוסת לחם שניתנה לנמלט או אם לא דווח עליו.

אכן, היו גם קטעים שהיום מעלים חיוך:  אותם הרגעים, בדיר או בלול,  תוך ניקוי או האכלת דייריו, פניי מעוותות מכאב צורב כשהזבל חודר לסדקים העמוקים בכפות רגליי היחפות, דווקא אז מביטה אני על הידיים  האדומות והסדוקות שלי, ועושה מאמץ לדמיין את עצמי במסיבה, עוטה שמלת ערב, רוקדת.    אני נזכרת  באהדה מיוחדת בדבורים שלי, למרות עקיצותיהן הצורבות.  באיזו תאווה היינו שותות (כן, שותות!)  את היבול הראשון של דבש באביב.   כמה בירכנו אותן כי תוך שבוע פצעי העור על גופותינו – תוצאת תת-התזונה – היו מגלידים, ושערות ראשינו שוב מבריקות, ומצב הרוח מתרומם. יש לי עדיין אמונה מיסטית כמעט בכוחו המבריא של דבש, ותחושת פליאה והכרת טובה לדבורים.  והו, האכזבה המרה:  בתחילת סתיו 1944, היום לו פיללנו שנים, הגיע, והנה כיתת משחררינו הראשונה דוהרת בצהלה בשבילי החווה ומול עניינו המבועתות יורה צרורות באוויר והישר לתוך הכוורות שלנו – סתם כך, לכיף. ולאחר דקה מה שנשאר הוא ענן סמיך של דבורים מבולבלות המתנוסס באוויר כמו אות לרעות העתידות לבוא, ושלוש נשים בוכות, מוכות הלם על ידי the incongruity of the anticlimax .(האבסורד הבלתי נסבל של הסיטואציה)

 עם גמר המלחמה, כאשר וילנה חזרה להיות בירת הרפובליקה הליטאית של ברה"מ, עברה כריסטינה  במסגרת מבצע הרפטריאציה של הפולנים מליטא לפולין, לסופוט, עיר קיט על הים הבלטי בצפון-מערב פולין, שם המשיכה ללמד עד לפרישתה.  מוניקה ואני עלינו לארץ ב-1946, כשנתיים לפני קום המדינה.  מאז ועד למותה של כריסטינה  ב-1987, קיימנו קשר הדוק אתה בדואר, וכשהדבר התאפשר, גם בטלפון.  בשנות החמישים היא ביקרה אצלנו בירושלים תוך מסע העלייה ברגל לארץ הקודש ולרומה.

ב-1967 בתה היחידה, הניה, נהרגה בתאונה ביום סיומה את לימודי הרפואה.   התחננו שכריסטינה תבוא שוב אלינו, הפעם, אם תרצה, לצמיתות.  היא סירבה.  חשבנו שלא רצתה להיות תלויה בנו או לחיות בסביבה הלא-נוצרית.  סידרנו לה אפשרות עבודה מתאימה ומגורים – אם תרצה – במשלחת הישועים בירושלים, שאחד מראשיה היה ממוצא פולני.  היא סירבה.  ב-1984  הוכרה על ידי יד ושם כחסידת אומות העולם, קבלה מדליה, ועץ זית נשתל לכבודה.  בכל השנים הארוכות של הקשר בינינו, כריסטינה כתבה לנו בחיבה רבה, כאילו היינו חברות טובות, אתן היא שמחה לחלק הערות על ספרים שקראה, על אנשים שפגשה ועל אירועי העולם.   רק פעם אחת ביקשה משהו:  ראייתה נחלשה – היא כתבה – האם נוכל לשלוח לה אביזר להשחלת חוט במחט?   מעשית כתמיד, כתבה לנו על התועלת שבמדליה, אותה ענדה על דש מעילה, בתורים, בתחבורה הציבורית וטובות הנאה אחרות, ועל הנאתה מהשוקולד הטוב והבגדים החמים שהינו שולחות לה.

רק לנושא אחד לא התייחסה אף פעם, גם לאחר הכרתה כחסידת האומות:  התקופה של חיינו המשותפים באיגנלינו.  לא יתכן ששתיקתה המוחלטת בנושא הייתה מקרית.  האם נבעה מסיבות אישיות, אולי אפילו בלתי קשורות בנו, או שמא רצתה למנוע מאתנו כל הזדמנות להביע מחויבות או תודה?   נוח היה להניח, שככל אדם הגון מטבעו, כריסטינה ראתה במעשיה דבר מובן מאליו, שהזכרתו עלולה להביכה.  אולם, אני תוהה עם אין הסבר נוסף, עמוק יותר, להימנעותה העקבית מיזכור כל קטע הקשור בהצלתנו.

במבט לאחור, היחסים בין כל הנפשות הפועלות באיגנלינו נראים לי שלווים והרמוניים, כאשר לכריסטינה  שליטה חד-משמעית בדברים גדולים כקטנים ולנו נראה הדבר כטבעי. נוסף להפרשי הגיל,  סמכותה הטבעית ועובדת היותה בעלת הבית, האסימטריה שביחסנו הייתה מושרשת היטב בשנים של היחסים שבין מורה לתלמידות.  היה ברור בעליל שהאחריות על כל הקורה לנו היא שלה בלבד.  לא זכור לי מקרה אחד בו כריסטינה ניסתה להסיר את האחריות על ביטחוננו מכתפיה או להטילה עלינו, ולא סימן של ספק או התלבטות מצידה.   היא שדרה תחושה כי כולנו בסירה אחת, היא רב החובל שלה, וכולנו נשרוד או נמות יחד.  רק במקרה אחד שיתפה אותנו בהחלטה.  לקראת תום שנתנו השניה באיגנלינו, כששבוי רוסי פצוע נמלט הופיע בפתח וביקש מזון ומקלט למספר ימים כדי להתאושש, היא פנתה אלינו:  "טוב, בנות",  שאלה, "מה נעשה"?  ברור היה שצירופו יהווה מעמסה נוספת על משאבי המזון הדלים שלנו, וחשוב יותר, שיגביר משמעותית את הסכנה לכולנו.  שכן מתן מחסה לחייל רוסי נמלט כמוהו כמו מתן מחסה ליהודי, והוא נשא עמו עונש של הוצאה להורג ללא משפט.  בכל זאת, ההחלטה להשאיר את ניכולאי אצלנו התקבלה פה אחד.

ניכולאי היה סטודנט להנדסה אווירונאוטית מאלמה-אטה, בירת קזכסטן.   היו לו ידי זהב והוא עזר לנו בתיקון כלים ומכשירים, ואף המציא אביזרים אחדים שהקלו על עבודתנו.  פחדנו שאם יסתובב חופשי יתגלה,  והיות שהשירותים שלנו היו מחוץ לבית, כל פעם שהלך לשם, עטף את ראשו בצעיף בסגנון "בבושקה", כך שממרחק נראה כמו אחת מאתנו.  טרם הלך וטרם חזר, בדקנו את השטח להבטיח שלא היו בסביבה זרים.   רחשנו לו חיבה.  אחוות מנודים?  יתכן. זכור לי שחשתי הקלה מסוימת, כאילו עול האשמה על חשיפת כריסטינה והניה לסכנת מוות מתחלק עתה בינינו ונעשה יותר קל. מאוחר יותר, כשהרהרתי בחוויות הימים ההם, הבחנתי בסיבה נוספת לשמחתי בבואו.  הרי קליטתו הפכה גם אותי ואת אחותי לקולטות, למצילות, לנותנת.   איזה מהפך!   כיבסתי את בגדיו המטונפים וניקיתי את פצעיו המזוהמים ונחשפתי לסכנות נוספות בגללו, ועם כל זה חשתי מאושרת – כאילו נכנסתי, גם אני, לנעליים הענקיות של כריסטינה.   אפילו ההשתתפות בלבד בהחלטה להשאיר אותו אצלנו, ככל שהייתה סמלית, הייתה יוצאת דופן בקיומנו הפסיבי עד אז.

לא זכור לי שום מקרה נוסף בו כריסטינה התלבטה או שתפה אותנו בהחלטה.  יום אחד למוניקה היה כאב שיניים חמור, וכשתרופות סבתא לא הועילו, כריסטינה החליטה לקחת אותה לרופא שניים בטרוקי, עיירה מרוחקת כעשרה ק"מ מהחווה, אשר אוכלוסייתה, הקראים ברובם, נודעה כעוינות ליהודים.  בקשנו לחכות, לדחות את הנסיעה בתקווה לפתרון אחר, אך ללא הועיל.   מוניקה הושכבה בתחתית העגלה, כוסתה בקש, כריסטינה לקחה צנצנת דבש לרופא ובקבוק יש לשוחד ונסעו.

*****

הערצתנו והכרת הטובה שלנו לכריסטינה היו אינסופיות.  ואף על פי כן, עם הזמן, תלותנו המוחלטת בה החלה לכרסם בשארית ההערכה העצמית שלנו והותקפנו ברגשי חבות ואשמה.   הייתכן כי נמשיך לחשוף אותה ואת בתה לסכנה כה גדולה לאורך זמן?  האם הישרדותנו מצדיקה סיכון חיי שני אנשים תמימים?  כיצד אפשר להמשיך לקחת כל כך הרבה ללא תקווה לגמול על כך אי פעם?   כמה זמן נוכל לחיות עוד בתלות מוחלטת באדם אחר, נדיב וטוב לב ככל שיהיה, ללא הזדמנות הפעלת יוזמה או שפוט או פעולה עצמאיים?   ככל שמודעות המצוקה התגברה בנו, נעשינו חסרות סבלנות, עצבניות,  ומתוסכלות.   אך כיצד אפשר להיחלץ מהמצב שחלופתו היחידה היא מוות?   לפעמים, התסכול המצטבר היה מביא אותנו עד על סף הייאוש, לעתים לגבול של מרידה.  אך נגד מי יכולנו להתקומם?  מאחר שמרד נגד סמכותה של כריסטינה היה מגוחך, טבעי היה להפנות את הכעס נגד עצמנו, מה גם שהערך העצמי שלנו היה שחוק למדי.  אחותי הזכירה לי רגעי מרד כזה מצדי, כאשר גמלה בי נחישות לנטוש את החווה בניסיון נואש ואובדני לשקם את כבודי.    אולם מוניקה, שהייתה תמיד שקולה ונבונה ממני, נהגה אז, כתמיד, בחכמה.  היא הבהירה לי ראשית כל שלא תשתתף בהרפתקה מטורפת כזו, ונמקה את התנגדותה בכך שעזרתנו חיונית ליכולתה של כריסטינה להתקיים בחוותה, וחשוב מזה, שלאחר כל שעשתה למענינו, נטישתה היא מעשה אנוכי ובלתי הוגן של כפיות טובה בעליל.    ברם, גם מוניקה הרגישה מצוקה בגין האסימטריה הבוטה של יחסינו עם כריסטינה.  הצעתה לתקן, ולו באופן חלקי בלבד,את אי-השוויון ביחסים בנינו הייתה פחות אלימה לכאורה, אם כי, במבט שני, לא פחות הרסנית.  על פי מוניקה, הייתה רק דרך אחת  לגמול לכריסטינה על מתנתה.  על אף שלא ניסתה מעולם לנטוע בנו רעיון המרת דת, שיערנו שהמרת הדת מצדנו הייתה גורמת לה סיפוק עמוק.  אמת, היה בזה (would be) מעשה כניעה יותר מאשר שיקום של גאוותנו הפגועה, אבל זהותנו היהודית לא הייתה חזקה והמודל של כריסטינה, המחוזק על ידי קריאת ספרו של ניומן העניק לאמונה הקתולית משיכה מיוחדת בעינינו.   כך החלטנו שעם השחרור נמיר את דתנו בתקווה להשיב לכריסטינה  את מתנתה הבלתי-ניתנת להחזרה, על ידי המעשה היחידי שעשוי היה, אולי, להלום  במידת מה את אופייה של מתנתה.

ברור לי במבט לאחור ששתי החלופות ,מרד וכניעה,  אף כי מנוגדות זו לזו לכאורה, היו שוות ערך בתפקודם כמענה לצורך נואש לגמול.  ברור לי גם שבשתי החלופות:  נטישת איגנלינו, שפירושה התאבדות, והמרת דת שגם היא שלילת העצמי, היה יסוד של הקרבה – הדרך היחידה שנותרה לחסרי כל לגמול על מתנה שאין לה מחיר.

 לפני כשנה מצאתי באקראי בין מזכרות ישנות צלב קטן, מחרוזת תפילה וספר הברית החדשה עם הקדשה אוהבת של כריסטינה והתאריך אוקטובר 1944.   הדברים העלו זיכרון טמון עמוק, עמום ומעורפלת של ביקור אצל כומר כפרי.  האם התרחשה שם המרת דת?  אולי.  שיחה מכינה? יתכן.  אינני זוכרת.  בקשתי את עזרת אחותי, אך גם היא התקשה להיזכר.  בין אם לא הגענו לעצם המרה ובין אם חזרנו בנו לאחר המעשה, עם עלייתנו לארץ ההחלטה להיות קתוליות נעלמה ואתה גם הזיכרון שלה.  אתגרי זהות בארץ לא היו פשוטים ממילא, והיה זה, מן הסתם, חסד השכיחה שהגן עלינו בפני ייסורי יתר בהתמודדות אתם.

             אני תוהה לפעמים לגבי תגובת כריסטינה לכך שבסופו של דבר נשארנו יהודיות.   האם התאכזבה?  ושמא חשה שמעשנו החזיר את מתנתה לייעודה המקורי כמתן ללא החזר – המתנה המושלמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s